מה הקשר בין ההצלחות של ברני סנדרס ודונלד טראמפ בארה"ב לבין משחק העונה של ליגה ב' דרום ב'?
אני קורא לתקופה הזאת תקופת "תום ההיררכיות" (או בשם הרבה פחות רשמי – "מי אתה שתגיד לי?"). מתעשיית המוזיקה, דרך הפוליטיקה ועד הכדורגל – יותר ויותר אנשים מסרבים להכיר בצורך לקבל את דעתו של ממסד ומבקשים לקבוע בעצמם את גורלם. לכן חברות התקליטים, שפעם נחשבו לאורים ותומים של המוזיקה, כמעט ולא קיימות, לכן המשקל של גלגלצ בקביעת האמנים הבולטים של התקופה הולך ומפנה את מקומו ליוטיוב, לכן 60 מיליון אמריקאים הלכו והצביעו במפורש ל"אנטי-פוליטיקאי" על חשבון יריבה מנוסה הרבה יותר ולכן גם מודל הבעלות הפרטית בכדורגל הולך וקורס לתוך עצמו.
גולדהאר, ברקת ושחר הם השפיץ – הם היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל וגם לשלושת הקבוצות שהם מנהלים יש קהילה חזקה וכמות קהל אדירה שנותנת להם, במידה רבה, את הגב ואת הכוח להמשיך ולנהל את הקבוצה. ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי מוכיחה שללא לגיטימציה מצד הקהל הרחב, חזק ככל שיהיה הבעלים, הוא לא יוכל לשלוט במועדון לאורך זמן. עושה רושם בעיניי שהעתיד של הבעלים הבודד שמחזיק על הגב שלו מועדון שלם, נראה יותר כמו הקבוצה הרביעית ב"מועדון הגדולות" – הפועל ת"א.
לא ירחק היום שבו הפועל ת"א, כמו במחלקת הכדורסל, תזדקק ליוזמה מצד הקהל שלה. אנשי עסקים בודדים לא יוכלו לשאת על עצמם את המעמסה הכבדה של הניהול הכושל של המועדון בשנים האחרונות. זה לא יהיה פשוט, אבל בסופו של דבר יצטרכו למצוא את השילוב בין בעלי הממון ובין קול ההמון. רק כך יוכל המועדון המפואר הזה ללכת על איזשהו תלם של הבראה.
ההצלחה של טראמפ, ובמקביל גם ההצלחה (היחסית) של ברני סנדרס, נבעו בעיקר מקבוצה מאורגנת היטב של אנשים – לאו דווקא מפלגתיים (לא טראמפ ולא סנדרס לא היו חברים יום אחד במפלגות שאליהן נכנסו – טראמפ היה איש עסקים שאפילו תרם לדמוקרטים; סנדרס כל חייו היה סנאטור עצמאי), אלא כאלה שביקשו רוח אחרת מהרוח הממסדית בשתי המפלגות הגדולות. ובקיצור, סירבו לקבל מצוות פוליטיקאים מלומדה – אלא באמת ביקשו שינוי, וגילמו אותו באנשים שלא מחויבים לכללי המשחק של הפוליטיקה האמריקאית – אלא לכללי המשחק שהם מבקשים לעצב בעצמם.
וזה אולי הביטוי גם, של מה שמתרחש – ועוד יתרחש – בכדורגל הישראלי: תמה האמונה ב"נסיכים" או ב"משיחים", במנהיגים גדולים מהחיים, באנשים שיתקנו את העולם בנקיפת אצבע. ניכרת בהם ההבנה שאם יהיה שינוי, הוא יקרה רק בזכותם. וזהו הבסיס של כל קבוצות האוהדים שקמו, בכדורגל ובכדורסל, בשנים האחרונות.
ואם תרצו, זה הקו שמחבר בין "טראמפ טאוור" לאיצטדיון הי"א באשדוד – כי גם עירוני אשדוד וגם בית"ר נורדיה הם סיפור של אוהדים שכבר לא היו מוכנים להאמין לג'קים ולטביבים של העולם; שהיו מוכנים להקריב ולהתחייב כדי שתהיה גם להם קבוצה לאהוד; ושאף אחד בעולם לא יגיד להם מה ואיך צריך לעשות. לקחת את הגורל בידיים. להתחיל בצעד קטן בדרך לשינוי גדול.
אז שווה לקפוץ לאצטדיון הי"א ביום ראשון (19:15, 20 ש"ח כניסה). סתם, אם בא לכם לראות איך העתיד של הכדורגל כאן הולך להיראות.
