// מאת גל הדסי
ביום ראשון התקיים הגמר הגדול של הקופה אמריקה 2019 במארקנה בין ברזיל המארחת לפרו המפתיעה. אבל לפני שניגע בטורניר, צריך לחזור לנקודת ההתחלה.
הסיפור שלי עם הקופה אמריקה מתחיל אי שם ב 10 בינואר 2019. אני בכלל עוד בישראל מתכונן לטיול הגדול שלי שאליו אני עתיד לנסוע בעוד כמה ימים. באותו יום התחילה מכירת הכרטיסים לטורניר, וכבר באותו יום קניתי 2 כרטיסים לגמר, כי ידעתי שאם כבר אני נמצא בדרום אמריקה זה אירוע שחובב כדורגל כמוני – שהיה במונדיאלים ברוסיה ודרום אפריקה, בגמר היורו ובגמר ליגת אלופות – חייב להיות בו.
במהלך ששת החודשים האחרונים טיילתי בדרום אמריקה את הטיול הגדול שלי אחרי הצבא, כשאני יודע שאני אמור להגיע לברזיל לקראת הטורניר. כשרוב הישראלים העדיפו להיות בברזיל בתקופת פברואר–מרץ (הקרנבל), אני דילגתי עליה, ולמטיילים הרבים, שהופתעו מהשינוי במסלול, הסברתי שאני אהיה בברזיל יותר מאוחר בקיץ, בקרנבל אחר – בקופה אמריקה.
לקראת חודש יוני השעון דופק, אני נמצא בקולומביה בכפר סלנטו הציורי שבעמק הקפה ביום בו קולומביה שיחקה מול ארגנטינה. הכפר הקטן לבש חג – נשים, זקנים, ילדים, וגברים שלובשים את חולצות הנבחרת, דגלים מתנוססים ברחובות ושמחה גדולה בניצחון 2-0 על ארגנטינה.
אבל בברזיל הסיפור היה שונה לגמרי. כבר ביום שנחתתי בארץ הסמבה נסעתי לאיצטדיון המראקנה לראות את ניצחונה של פרו על בוליביה 3-1. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה במקדש הכדורגל, אמנם המגרש היה רחוק מלהיות מלא, אך במקדש הזה יש משהו מיוחד גם כשהוא מלא רק בחלקו.
עוד באותו יום נסעתי מריו באוטובוס לילה לעיר בלו הוריזונטה, על מנת להגיע למשחק למחרת בערב בין ארגנטינה לפרגוואי. הטרמינל היה מלא באוהדים של הנבחרות השונות שצריכים לעשות את המרחק האדיר בין הערים, כשעל מסך הטלוויזיה ברזיל מחלצת 0-0 מול ונצואלה. בבלו לא הורגשה אווירה של משחק, וגם שם האיצטדיון לא היה מלא. המשחק עצמו היה באווירה טובה (בכל זאת ארגנטינה) ונגמר בתוצאה 1-1 – כשזכיתי לראות את השער היחיד של מסי בטורניר.
למחרת התקדמתי באוטובוסים לכיוון העיר סלבדור (מחירי טיסות הפנים היו מאד גבוהים), וראיתי שם שני משחקים – את קולומביה – פרגוואי ואת רבע הגמר בין פרו לאורוגוואי. בשני המשחקים האיצטדיון לא היה אפילו חצי מלא, כמו מרבית המשחקים בטורניר שאותם ראיתי על מסך הטלוויזיה – סמל לכישלון השיווקי של הטורניר הזה שאמור היה להיות החגיגה של דרום אמריקה ובינתיים מהווה אכזבה גדולה, שבעיני יש לה כמה סיבות:
- מחירי הכרטיסים – מחירי הכרטיסים נעו בין 120 ריאל ל 350 ריאל בשלב הבתים, ובשלבים המאוחרים הסכומים אף עולים (ריאל שווה בערכו לש"ח). הגם שמדובר במחירים הנמוכים בחצי ממחירי מונדיאל או יורו, הרי לאדם מן השורה בדרום אמריקה שמרוויח בסביבות ה- 1200 ריאל לחודש, המחירים הללו מאוד יקרים.
נכון שיש גם כרטיסים בחצי מחיר לברזילאים, אך אלו הם בכמות מוגבלת והם נגמרים מהר למשחקים האטרקטיביים. גם האוהדים הברזילאים שדיברתי איתם ציינו לרעה את מחירי הכרטיסים וציינו שלדעתם זו הסיבה העיקרית שהקהל לא מגיע בהמוניו. בנוסף צריך לציין גם את המצב הכלכלי ביבשת – ארגנטינה באינפלציה וערך המטבע ירד משמעותית, ונצואלה על סף מלחמה פנימית, וגם המצב של שאר המדינות לא מזהיר.
- לא הרבה זוכרים או יודעים, אבל בשנה הבאה מתקיים קופה אמריקה נוסף – באירוח משותף של קולומביה וארגנטינה. ברגע שהטורניר מתקיים בתכיפות, הוא מאבד מהיוקרה שלו ומהעניין שלו. רק לשם המחשה, הקופה אמריקה בשנה הבאה אמור להיות הטורניר הרביעי בתוך 6 שנים, דבר שללא ספק מוריד מערכו ויוקרתו.
Credit to "Confederação Brasileira de Futebol" Facebook page - בנוסף למחירי הכרטיסים, צריך גם להוסיף את מחירי הטיסות ומרחקי הנסיעות לקהל האורח. קחו לדוגמא את אוהדי נבחרת פרו, ששיחקה ברבע הגמר בסלבדור, בחצי הגמר בפורטו אלגרה (3000 ק"מ), ובגמר תשחק בריו. מדובר במרחקים ענקיים שמקשים על האוהדים לעקוב אחרי הנבחרת שלהם.
- משיחות שערכתי עם אוהדים מקומיים, כנראה שהקופה לדרום אמריקאים, היא לא כמו היורו לאירופאים. נראה שאוהדי הנבחרות השונות מעדיפים לחסוך את הכסף עבור הדבר הגדול ביותר – המונדיאל, נוכחתי בכך גם ברוסיה הרחוקה, אליה הגיעו מאות אלפי אוהדים מכל המדינות ביבשת, דבר שכאן בקופה אנחנו לא רואים.
רק לשם המחשה, כמעט לכל משחק בטורניר ניתן היה להשיג כרטיסים רשמיים לכל הקטגוריות יום לפני המשחק, או אפילו ביום המשחק עצמו נתון שביורו או במונדיאל ניתן רק לחלום עליו שכמעט כל הכרטיסים נמכרים זמן רב מראש בהגרלות עם מיליוני בקשות וחלקם אך מגיעים לידי ספסרים.
כאן, רק המשחקים בין ברזיל מול פרו בשלב הבתים, חצי הגמר בין ברזיל לארגנטינה והגמר היו סולד אאוט וזה אולי מסביר את הקרחות ביציעים שהיו ברוב המשחקים.
ועכשיו בוא נדבר קצת על הטורניר
- למרות שמשחקים בו כוכבים ענקיים – מסי, חאמס, סוארז, קוטיניו, פירמינו וכו, הם מתקשים להביא את היכולת שלהם מהקבוצות לנבחרת. רובם באים אחרי עונה ארוכה ומתישה בקבוצות שלהם (פירמינו ואליסון לדוגמא ב 1 ביוני עדיין שיחקו בגמר ליגת האלופות, ושבועיים מאוחר יותר כבר היו בהרכב במשחק הפתיחה של הטורניר מול בוליביה). לכך יש להוסיף את ההכנה שצריך לעשות לטורניר, ויוצא שלשחקנים אין בכלל מנוחה, דבר שמשפיע על היכולות שלהם.
- הואר – לראשונה בתולדות הקופה יש ואר. מוצר שעדיין צריך להשתפר ועדיין סופג תלונות, בעיקר מארגנטינה שלטענתה קופחה במשחק מול ברזיל. בכל מקרה, לא ניתן להתעלם מהשפעה שלו שכבר בטורניר הראשון הייתה משמעותית – לאורוגוואי נפסלו 3 שערים מול פרו מהם לפחות שניים גבוליים, לקולומביה נפסל שער, וליפן השופט הכריע בעצת הואר בדקה ה97 שכן הוא פסל לה שער שמנע ממנה לעלות לשלב הבא.
- אין ההארכות – בשלב רבע הגמר ההתאחדות הדרום אמריקאית (הקומנבול) החליטה שאחרי 90 דקות ללא הכרעה, הולכים ישר לבעיטות הכרעה, ללא ההארכה, דבר שעזר ליריבות הקטנות פרו ופרגוואי להתגונן מול אורוגוואי וברזיל. בתום 90 הדקות כשצילמו את השחקנים נראה שפרגוואי ופרו ככאלה שניצחו והשיגו את מטרתם ואורוגוואי וברזיל ירדו כאילו הפסידו. ברזיל עוד הצליחה די בקושי לעלות בדו קרב הפנדלים, אורוגוואי לא ו 3 רבעי גמר מתוך 4 הסתיימו ב0-0. ארגנטינה היא הנבחרת היחידה שכבשה שערים ב 90 דקות בשלב רבע הגמר.
- מצב הדשא – התלונות של מסי ,שחקנים ומאמנים נוספים מוצדקת, גם במשחקים שהייתי בהם וגם במשחקים שצפיתי על מסך הטלוויזיה, ניתן לראות שהדשא ברוב האיצטדיונים במצב גרוע, מלא בורות וחול, דבר שמקשה על השחקנים הטכניים והמשחק השוטף בעיקר של הנבחרות המובילות. דרום אמריקה שתמיד הייתה ידועה בשחקנים הטכניים שלה, הפעם התקשתה להביא את היכולות הללו לטורניר.
עם הכישלון הגדול של הקומנבול בשיווק הטורניר, הקרחות ביציעים, רמת המשחק וכמות השערים הנמוכה, טורניר הקופה מהווה אכזבה גדולה.
לפחות ביום ראשון אהיה בגמר באיצטדיון המארקנה שהפעם צפוי להיות מלא (בכל זאת גמר, גמר של נבחרת מארחת ועוד של ברזיל שאותה אראה לראשונה בטורניר) תהיה אווירה של גמר ומשחק טוב.
ביורו 2016 זכיתי גם כן להיות בגמר של נבחרת מאחרת, אך פורטוגל ניצחה אותה 1-0 בהארכה, האם פרו תשחזר זאת?
