זקן, אבל לפניך – סיפורו מעורר ההשראה של סר סנטלי מתיוס

// מאת צ'רלי שטנצלר

לא מעט שחקני כדורגל מגיעים היום לגילאי 34-35. יש כאלו שגם יותר, גם במציאות השוחקת של היום, יש שמגרדים את ה-40. שיטות האימון השתפרו, גם התזונה היא יותר מאוזנת. אך מה תגידו על שחקן בליגה הראשונה באנגליה שהחזיק מעמד עד לגיל 50? מי שלא מכיר (וגם מי שכן), הנה לפניכם הסיפור של סר סטנלי מתיוס.

מתאגרף או כדורגלן?

סטנלי מטיוס נולד בשנת 1915, אבל הוא לא נולד עם תואר אצולה, אביו המתאגרף רצה שבנו ימשיך את הקרירה שלו, אך אמו לחצה שהעתיד של "הילד" בכדורגל. מתיוס היה מהיר מכולם וגם שיכלל את טכניקת הכדרור שלו…במטבח של אמא. ההורים הבחינו בכישרון ורשמו אותו לבי"ס לכדורגל של ההתאחדות האנגלית, שם שמו הלך לפניו. קבוצות רבות כבר החלו לגלות בו עניין. בסטוק המקומית הצליחו לשכנע את אביו ונתנו לסטנלי לעבוד במחסן של המועדון כשהיה בן 15 תמורת משכורת מכובדת של פאונד אחד לשבוע. בבוקר במחסן, אחה"צ במגרש כבר בקבוצת המילואים של סטוק, לבית הספר אין לו זמן. בגיל 16 מגיעה ההזדמנות שלו, הקיצוני הימני של הקבוצה הבוגרת נפצע, הוא עוזר אומץ ומבקש להחליפו. המאמן רואה את כישוריו במגרש, מהירות מסחררת ויכולת כדרור מדהימה, ומסכים.

בגיל 17 כבר הוא חותם על חוזה כמקצוען, תקדים בכדורגל האנגלי, הוא עוזר לסטוק לעלות לליגה הראשונה, נשאר באותו מועדון עד לגיל 32 והופך להיות השחקן הגדול בתולדותיה כשבין השאר הוא שותף להישג השיא – המקום הרביעי. בשלב מסוים, כשלא הסתדר בקבוצה, הוא מבקש בפעם הראשונה העברה, אבל הנשיא וגם 3,000 אוהדי הקבוצה שקבעו פגישה מיוחדת, שכנעו אותו להישאר. בין לבין, מלחמת העולם השנייה מתחילה. הליגה לא משוחקת באופן סדיר ומתיוס מתגייס לחייל האוויר, שם הוא משחק לסירוגין. המלחמה נגמרה ומתיוס המשיך לשחק בסטוק, אבל העסק מתחיל לחרוק. בגיל 32 חלק מחברי הנהלת סטוק סיטי מתחילים לכנותו "הזקן". מתיוס מבין שזמנו בקבוצה תם ועוזב.

עידן חדש

ב-10 במאי 1947 נפל דבר. קודם כל, זה קרה יום אחד אחרי שנולדתי, אבל זהו גם היום שבו מתיוס עוזב לבלקפול תמורת 11,500 ליש"ט. בימינו שחקנים שאחרי 15 שנים עוזבים, מגיעים לאיזו תחנה לסיום הקריירה לכמה שנים ופורשים. אבל למתיוס היו כמעט עוד 20 שנים של משחק, כמעט קריירה שלמה, כשעוד יעד אחד לכיבוש לפניו – הגביע האנגלי.

אחרי 3 שנים, בגיל 35, הוא מתחיל לקבל גם כאן רמזים שכדאי לו לפרוש. אך זה ממש לא מתאים לאופיו. הוא כבר השחקן האנגלי הפעיל הכי מבוגר. זה לא מונע ממנו להתאמן יותר חזק, הוא מכפיל את שעות האימון, משנה את התזונה שלו לכמעט טבעונית ולא מוותר. הוא רץ לאורך חופי בלקפול עם עופרת בנעליים כדי שבמהלך המשחק ירגיש שהוא רץ יותר מהר. פעמיים כמעט טעם את טעם הגביע האנגלי, אבל אחרי שהפסיד בשני גמרי גביע עם בלקפול, הוא מגיע לגמר שלישי ב-1953 מול בולטון וונדרס (קבוצה בסכנת פירוק בימינו). ונראה שהוא בדרך להפסד שלישי בגמר כשקבוצתו בפיגור 3-1. אבל בשבילו המשחק רק התחיל.

הוא בן 38 ורץ כמו נער, עובר בכדרור כל מה שנמצא בדרכו, קבוצתו קמה מהקבר, הוא מבשל שני שערים והקבוצה שלו, שעוד פיגרה 3-2 בדקה ה-89', מנצחת את המשחק 3-4. החלוץ מורטנסן הופך לראשון בהיסטוריה שכובש שלושער בגמר הגביע האנגלי, ועדיין, כולם יודעים, הגמר ההוא היה הגמר של מתיוס.

הוא מעולם לא תועד שותה אלכוהול, חוץ מאותו ערב שבו זכה בגביע. בין לבין הוא כמובן משחק בנבחרת אנגליה – מגיל 19 ועד גיל 42. השתתף בכמה משחקים במונדיאלים ב-50' ו-54' שהיו פחות מוצלחים מבחינת האנגלים, אבל כמובן שהוא השחקן האנגלי המבוגר ביותר ששיחק בנבחרת. בשנת 56'  (הילד בן 41) הוא הופך לשחקן הראשון שקיבל את "כדור הזהב" של פראנס פוטבול לאחר שגבר על די סטפאנו.

החזרה הביתה

קופצים לשנת 1961, בסטוק חגיגה רבתית, העיר לובשת חג, אין מקום פנוי בשום בית מלון בעיר. קו רכבת שנסגר נפתח מחדש, אנשים מגיעים מכל מקום. ומה הסיבה? סטנלי מטיוס, כבר בן 46, החליט לחזור העירה לקבוצתו הראשונה, הוא מוחל להם על זה שלפני 14 שנה שיחררו אותו כ"זקן". הקבוצה במצב לא טוב, היא בליגה השנייה ומועמדת לירידה, המצב הכספי חמור. כמובן שכעבור עונה היא חוזרת לליגה הבכירה. עירית סטוק מחליטה להעניק לו תואר של אזרח כבוד וב 1965 הוא מקבל תואר של אביר מבית המלוכה והוא בן 50 (חמישים!), עדיין שחקן פעיל.

מארגנים לו משחק פרידה עם השתתפותם של גדולי הכדורגלנים שהחליטו לתת כבוד למי שעשה כל כך הרבה כבוד למקצוע. הוא היה שחקן הגון, לא קיבל שום עונש מהשופטים וזאת למרות שבשל מהירותו, הוא היה זוכה להמון תיקולים. לב יאשין ,השוער הטוב בעולם, די סטפאנו האגדי, פושקאש ההונגרי (שסיפור חייו שווה התייחסות נפרדת), הפנינה ממוזמביק, אוזביו, גיבור נבחרת פורטוגל, ריימונד קופה, מסופוסט השחקן הצ'כי הכי מפורסם. יאשין ופושקש מרימים אותו על הכתפיים וצועדים כך מול הטריבונות המלאות בצופים שנותנים כבוד לשחקן ענק, שלא יכול לעצור את הדמעות.

לאחר פרישתו כשחקן הוא התחיל לאמן. בכל שנה היה נוסע לאפריקה ומדריך קבוצות ילדים. הוא מת בגיל 85, גופו נשרף והעפר קבור באצטדיון של סטוק סיטי. בדרכו האחרונה כמאה אלף איש עצרו מלכת כדי לכבד את זכרו של איש גדול, דוגמא ומופת.