// מאת נתיב כפרי
הפועל באר שבע היא הקבוצה החזקה ביותר בליגת העל. החוזקות שלה מתבטאות בהגנה עוצמתית, מרכז שדה מגוון והתקפה קטלנית; היא מחזיקה בסגל עמוק, בו כל שחקן משלים יכול להחליף את עמיתו ולתת תפוקה של שחקן הרכב. יש לה הנעת כדור סבלנית, שעזרה לה להשיג לא רק ניצחונות קלים בליגה, לעתים אפילו רק בחצי שעה של לחץ התקפי, אלא גם תוצאות מרהיבות באירופה מול יריבות חזקות ממנה בקרבות שנחשבו בלתי אפשריים על הנייר. היא גדולה מסך חלקיה ויש לה מאמן צעיר, רעב וחדשני עם אומץ שמביא לה הישגיות וקדמה. הכדורגל מודרני, הקבוצה סתגלנית וגם המשברים עוברים בסופו של דבר מבלי לפגוע ביכולת התחרותית של הקבוצה במפעל הכי חשוב – בליגה. במידה מסוימת, הפועל היא הריאל מדריד הישראלית.
ועם זאת, ממש כמו הענקית מספרד, גם אלופת ישראל מושתתת על יסודות מובהקים שכל אחד מהם הכרחי להצלחתה, ויותר מכך – לשיטת המשחק הבסיסית שלה. לריאל יש את מודריץ', המנהל של מרכז השדה שמוסיף קסם מיוחד במשחקים החשובים. בבאר שבע זהו מהראן ראדי, שיותר מהנעת כדור וירטואוזית הוא מוסיף תבונה, שלווה במרכז השדה ובעיטות קטלניות. כשחסר את השער הקטן שמסדר את הכל, בין אם מדובר בפס לצדק, בישול שער ניצחון אחרי שנכנס כמחליף, מול אולימפיאקוס, או בשער חשוב נגד בית"ר ירושלים, שער שלמעשה שינה את המשחק והפך אותו למשחק ניצחון.
כריסטיאנו רונאלדו, שחקן אגף שמאל שמסוגל גם לתפקד כחלוץ, לחלוף על מגן כאילו הוא אוויר, לבשל בקלות או לכבוש שער מרהיב? עבור באר שבע זהו טוני וואקמה, שחולף גם על פני הגנות אירופאיות כמו חמאה ומהווה איום מתמיד מהכנף השמאלית. מליקסון הוא סוג של איסקו, שעושה מהלכים מרהיבים ולעתים מתאהב בכדור ומאבד אותו בצורה מרגיזה כמו טירון, ואולי שחקן המפתח של באר שבע הוא דווקא מיגל ויטור, שבלעדיו חסר שקט בהגנה והעונה השחקן מגלם אותו הכי טוב בקבוצה שנמצאת אולי בכושר הטוב באירופה הוא נאצ'ו. בזכות ויטור, באר שבע יכולה להיות שקטה מאחור ואז גם בסיס הנעת הכדור שלה, שמתחיל תמיד מאחור, מביא לה את מצב הרוח הנונשלנטי שכל כך מאפיין את באר שבע וכל כך חשוב לה. וראינו כמה כל הקבוצה התקשתה כשויטור נעדר.
שחקן אחד שאולי אין דומה לו בריאל מדריד, מבחינת סגנון שחקן, הוא מאור בוזגלו. הוא עוף מוזר שאין הרבה כמוהו בכלל בעולם הכדורגל. גם לו היינו מצמידים לו את אסנסיו כמקביל אפשרי, הרי בוזגלו אינו שמאלי וגם ההשפעה של הישראלי על הקבוצה שלו גדולה בהרבה מזו של הספרדי בן ה-21 על ריאל, לפחות בשלב הזה בהתפתחות שלו; גם שחקן האגף הימני לוקאס ואסקז איננו נבון במשחק ברמה היחסית מול בוזגלו. אין לו הרמות מושלמות שגומרות משחקים (אם כי לעתים הוא עושה זאת), או כניסה קטלנית למרכז. שוב, מדובר בצורה אלגורית והיפותטית, שמחשיבים בה את כל הגורמים באופן היחסי בלבד (כותב הכתבה הזו לא באמת משווה ברמה שחקנים מליגת העל לאלה שמשחקים ברמות הגבוהות ביותר באירופה).
עבור באר שבע, בוזגלו הוא סוג של הכלאה בין זידאן לבין דיויד בקהאם – יש לו בעיטות חופשיות גאוניות, השליטה שלו באגף תמיד משנה את המשחק של הקבוצה (וניתן לראות זאת נהדר בשינוי שהוא עשה במחצית השנייה מול בית"ר ירושלים ביום שני), והכנסת הכדור שלו ממרכז השדה לכיוון החלוצים שוברת הגנות, שלא נדבר על הכניסות שלו לרחבה דרך הצדדים או דרך המרכז. דוגמה מצוינת היא משחק אחר נגד פתח תקווה, בו בוזגלו הספיק להיכנס כמחליף באזור דקה 60, לקחת על הגב שלו שער שהוא ייצר בעצמו, שער שהביא נקודה יקרה במשחק חשוך של באר שבע בהתקפה, ואז עוד להיפצע ולהיות מוחלף עשר דקות לסיום.
בוזגלו הביא בעצמו את גביע אלוף האלופים לבאר שבע עם הבישולים שלו. הוא שינה משחקים באירופה והיה הפקטור המרכזי גם בצמד הניצחונות מול אינטר, כשהוא כובש את שער היתרון באנגליה מול סאות'המפטון, השער שהעלה את באר שבע מעבר לשלב הבתים על חשבונה של אינטר, הקבוצה המצליחה ביותר בתולדות המפעל, ועשה לבאר שבע עונה אירופית ייחודית ויוצאת דופן בנוף הישראלי. שלא נדבר על המיליונים שהוא לבדו אחראי להם העונה, אותם מיליונים שהשתלשלו לכיסם של פרנסי הקבוצה, הרי שמספרית בוזגלו הוא לא רק השחקן המוביל שלה בשנים האחרונות, הוא גם מייצר מספרים שאין דומה להם בליגת העל. היכולת שלו אינה מוטלת בספק, הוא השחקן הכי יצירתי ואולי הכי חשוב שיש לאלופת ישראל בסגל. בייחוד שאם נחשוב על כך לעומק, ראדי, שהר, ברדה וגם לוסיו בזמנו – כולם טובים יותר כשבוזגלו משחק לידם.
ועדיין, אין לבוזגלו הבטחה לחוזה; למעשה אבא שלו יעקב, שהוא במקרה גם סוכנו, לא קיבל הצעה מבאר שבע להמשך החוזה בהתנהלות משונה מצד המועדון, התנהלות שנמשכה חודשים ולעתים משכה באוזן את השחקן, שפעמים לא מעטות ראה את הספסל או נכנס כמחליף בדקות הסיום כמעט בשביל לבזבז זמן. זאת על אף שמדובר בשחקן מוביל, שהוכיח את עצמו שוב ושוב. בעוד אלונה מבזבזת מיליונים על רכישת שחקנים צעירים וחסרי ניסיון, היא לא מוכנה להרים את הכפפה ולשלם לבוזגלו את מה שהוא דורש, בעוד לו הייתה סוגרת איתו בחודש אוקטובר, כשהוא היה הסחורה הכי חמה בישראל, הייתה יכולה לחתום איתו גם בסכום נמוך ממיליון אירו.
במלים אחרות, בעוד אלונה בונה לעתיד כדי לשפר ולשכלל את הפרויקט, שבכר כבר הצהיר שהמטרה בעונה הבאה היא להתקדם עוד צעד אחד לעבר השתתפות אפשרית בליגת האלופות, ויחד עם זאת נוסיף את מדיניות השגת הישראלים הכי טובים שבוזגלו ממוקם בה גבוה מאוד ואת השאיפה להמשיך ולהיות תחרותית גם בליגה וגם בגביע העונה הבאה, היא לא מוכנה להוריד מהאגו ולשלם יותר רק כדי לא להודות שבמקרה הזה היא תעשה את הדבר הנכון. כלומר, האגו גובר על השכל. וכל מנהל שיווק נבון יגיד לכם שאת העובד הבכיר שלכם, זה שמביא לכם את התפוקה ברגע המכריע, זה שנותן עבודה ומספק מספרים עליהם הצוות נמדד, לא משחררים למתחרים. זהו הצעד המסחרי הגרוע ביותר שניתן לעשות. זה לא רק שער עצמי, זה גם כרטיס אדום והפסד טכני.
גם לבוזגלו הצעד עשוי להיות רע; באר שבע היא באמת הבמה שבה בוזגלו הפך לכוכב הגדול שהוא. הוא נמצא בכימיה מושלמת עם התלכיד שמסביבו, ולכן מעבר למכבי תל אביב או למכבי חיפה, בשתיהן הוא כבר היה ונכשל באופן יחסי, איננו אידיאלי ולא מבטיח לו הצלחה דומה. גם מעבר לחו"ל יכול להפוך לכישלון צורב, ואם כן – החזרה לארץ תהפוך למסובכת בהרבה ממעבר אפשרי עם סיום החוזה הנוכחי בקיץ. כעת, בוזגלו נמצא בשיאו, מוכן להוביל קבוצת צמרת בליגת העל. אין ספק ששתי המתחרות תשלמנה שכר עדיף על פני זה שאלונה מוכנה לשלם.
והשאלה היא למה לתקן דבר שעובד? אין שום דבר בטוח בחיים, אבל לא מתקנים משהו אם הוא לא שבור. המהלך עשוי להצליח ואין סיבה להחזיק או להישאר בכוח כמובן, אבל הסכנה גדולה מדי, בעיקר כשהרבה מאוד מהביצים בסיפור הזה נמצאות בסל אחד. אז מי בכל זאת ירוויח? אנחנו, מספרי הסיפורים, שנביא עוד סל מלפפונים עמוס כל טוב בקיץ הקרוב. האם הצבע הירוק הוא רמז לבאות? עוד נראה.