זכרונות מגוואנגז'ו

ב-12 לחודש יולי האחרון, עוד יום שישי חם ואפרורי בעיר החוף הסינית דליאן, נערך משחק בליגה הסינית המפוקפקת. ישראלי אחד, ערן זהבי, העמיס שוב תרמיל גדול על גבו, ארז בתוכו עשרה שחקנים זוטרים, ויצא לעבר כיבוש היעד.

כמפקד הכוח הוא העלה את קבוצתו המגמגמת, גוואגנז'ו RF, ליתרון, בעוד חבריו המבולבלים להגנה דאגו לפרוס שטיח אדום עבור האויב, כשזה ביצע מהפך ועלה ליתרון 2-1. בדקה ה-63, ערן זהבי, בעוד מהלך טיפוסי, שיגר טיל עוצמתי ומדויק והשווה ל-2-2. 10 דקות מאוחר יותר, כשערן כבר נערך לפרוק את התרמיל ולתקוע דגל ביעד הכבוש, הגיע מהלך התקפי מצוין של היריבה שתפס הגנה, ניחשתם נכון, מבולבלת. זהבי שוב כיכב. זהבי שוב הפסיד.

בבחינת הביצועים האישיים ערן זהבי, ללא צל של ספק, הוא מהגדולים שהיו כאן. כנראה הגדול מכולם אם מסתכלים על אופן כיבוש השערים והסיטואציות הבלתי אפשריות בזמן המשחק. רבים נוטים לזלזל בעליונות שלו עקב חולשתה של הליגה הסינית, אך שוכחים כי כוכבים גדולים בהרבה ממנו נכשלו שם. בנבחרת ישראל התמונה דומה מבחינת שיאים אישיים כשזה שועט לראש טבלת המבקיעים בכל הזמנים ומה עם הליגה הישראלית? אני חושב שקיים קונצנזוס לגבי גדולתו, אפילו בין אלה שלא יסכימו להודות בכך בציבור.

ערן זהבי הוא לא מקרה מייצג של הכדורגל הישראלי, למען האמת הוא בהרבה מובנים ההפך הגמור. אחד הנושאים בו עוסקים רבות בעת ניתוח הכדורגלן הישראלי הוא החולשה המנטלית ונדמה כי ערן זהבי פיצח את הנוסחה. ערן זהבי מקצוען אמיתי שרגיל לקחת אחריו אוסף של שחקנים. נדמה שהוא לא מכיר סיטואציה אחרת. אם לערן זהבי אין מעמסה כבדה על הגב, הוא לא מתפקד. הוא ניזון מהאתגר, מהצורך של קבוצתו בשחקן שיודע לנעוץ את המסמר האחרון. כל הסופרלטיבים על זהבי כבר נאמרו, אך מעניין לבחון את גדולתו של זהבי מזווית אחרת שנדמה ונשפטת בצורה מעט סלחנית כשמדובר בכוכב הישראלי – הישגיות קבוצתית.

שימו לב, קבוצתו הסינית גוואנגז'ו RF עומדת בפני אחת מעונותיה הגרועות והיא במקום ה-11. זאת בזמן שזהבי ממשיך לשבור עוד שיאים אישיים. הנבחרת הישראלית נכשלת בקמפיין שהתחיל עם הרבה תקוות, אך נראה שבמהרה ייכנס למגירת הקמפיינים העלובים. בליגה שלנו זהבי בהחלט הוביל את קבוצתו להישגים, ובין היתר אף להצלחה במסגרת אירופית חשובה, אך עובדה זו לטעמי קצת מתעתעת בנו האוהדים המבקשים להבין כמה הוא באמת גדול.

בתור אוהד אובייקטיבי המביט מהצד, אני מעט מבולבל. טכניקה? וואו. חדות וסיומת? אמאל'ה. שורה תחתונה? ובכן, בעיקר רווח אישי, פחות קבוצתי. קיים דיסוננס חריג בין הסטאר קוואליטי ממנו עשוי ערן זהבי לבין האופן בו זה מתרגם לשורה התחתונה. משהו בחיבור של ערן זהבי לקבוצות הוא לא טבעי, וההרגשה היא שמתקיימים שני משחקים נפרדים, אחד לזהבי ואחד לשאר הקבוצה. זהבי שובר שיאים אישיים ללא הרף, גם כמותיים וגם איכותניים, אך על הקבוצות בהן הוא משחק בשנים האחרונות, זה לא ממש משפיע במבחן התוצאה.

ביום חמישי האחרון, כשבישראל סיימו לנפח את בלון הציפיות התורן, באיצטדיון "ארנסט האפל" שבאוסטריה, עשה שוב ערן זהבי מהלך שכולנו כישראלים לא ידענו כיצד לעכל. שוב המנהיג לקח על עצמו את התרמיל וצעק "אחריי". זה אמיתי? שאלו כולם בפעם המי יודע כמה. הוא באמת משלנו? משהו פה לא מסתדר. שש דקות מאוחר יותר, דאגו חבריו לקבוצה להזכיר לנו מאין באנו ולאן נשוב. כמו פלאשבק אכזרי מגוואנגז'ו, תקוותו של זהבי התנפצה שוב ואיתה בלון הציפיות המנופח שהתפוצץ בפני האוהדים. זו הייתה עוד דוגמא חיה לכך שערן זהבי ענק, כשמדובר במשחק האישי שלו.

אם נסתכל על העובדות, נפזר את ההתלהבות וננסה בקושי רב להתעלם מהיכולת הטכנית המרהיבה בשעריו, ערן זהבי הוא כוכב בקבוצה סינית בינונית, בנבחרת ישראלית כושלת ובעבר בליגת העל הישראלית שרמתה, כולנו מרגישים על בשרינו, הולכת ודועכת עם השנים. אין ספק, הוא אכן חריג בנוף הישראלי, אך העובדה היא שבין אם בהחלטה מושכלת, חלק ממציאות הספורט שאנו חיים בה או דווקא טעות בניהול הקריירה, ערן זהבי צועד בראשם של שועלים, ולאור גילו המתקדם, כנראה שלא נזכה לראות מה היה קורה אילו היה מסתובב בין אריות.