// מאת יוני בר שלום
יש שני סוגי מאמנים. מצד אחד יש את המאמנים ששמים דגש על טקטיקה ויישומה במגרש ומצד שני יש את המאמנים אשר יודעים להוציא מהשחקנים שלה את המירב. אלו שלוקחים את האחריות ומורידים את הלחץ מהשחקנים. דוגמאות לצד הראשון הם מאמנים כמו פפ גווארדיולה, יורגן קלופ, רפא בניטס ועוד. ובצד השני הדוגמאות המשמעותיות הם קרלו אנצ'לוטי, אלכס פרגוסון ואם נעבור לענף הכדורסל אז אפילו דיוויד בלאט.
זידאן ללא ספק שייך לדוגמא השניה. במועדון כמו ריאל, מאמן כמו פפ או קלופ יכול לגרום נזקים, כפי שראינו במקרה של בניטס, כי משחק הכדורגל הוא לא רק טקטי. יש בו צד מנטאלי משמעותי לא פחות ואולי זידאן הוא לא הטקטיקן הכי גדול, אבל מבחינת ניהול נכון של מועדון ויציבות של השחקנים הוא מהגדולים שיש לעולם האימון להציע ובריאל זה הרבה יותר חשוב.
קראתי את הטור של ניתאי אריה על זידאן ודווקא החסרונות שצוינו בטור, הן לטעמי היתרונות של המאמן הצרפתי.
הטענה המרכזית בטור היתה כנגד העובדה שזידאן לא חיזק את הסגל בתחילת העונה ושיחרר 3 שחקנים. לטעמי מדובר בהחלטה מעולה של זידאן בתור מאמן שמבין שחדר הלבשה עם כ"כ הרבה כישרון לא יוכל להסתדר עוד שנה בלי בלאגן אחד גדול שיצור בעיות של תיסכול וחוסר איזון.
לגבי השחרור של מוראטה, לדעתי הוא היה מחויב. ריאל משחקת למעשה עם חלוץ אחד ושני שחקני אגף. מוראטה לא יכול לשחק באגף ולכן הוא מתמודד על עמדה אחת בלבד במגרש ושחקן כמו מוראטה לא יכול לשבת, שנה שניה ברציפות, רוב העונה על הספסל. רבים ביקרו את זידאן על ההעדפה של כרים בנזמה על מוראטה, אבל בסופו של דבר, אין חלוץ לאורך השנים בריאל שיותר מסתדר עם רונאלדו. לעומת זאת, השילוב של מוראטה עם רונאלדו היה חלש מאוד ולא הוכיח את עצמו. וכמובן שבעקבות הלחץ והסיקור ללא הרף של דקות המשחק של חאמס היה אבסורד להשאיר אותו.
השאלה הגדולה גם השנה היא לא מי ריאל תרכוש, אלא את מי היא תשחרר. הרי בכל עמדה יש לריאל את אחד משלושה הטובים בעולם בעמדתו. המטרה העיקרית של מאמן היא להביא את השחקנים למקסימום תפוקה בזמן הנכון ושלא יהיו בעיות של חוסר שביעות רצון, אגו ומתחים. ודווקא בעונה הזו, שנדמה היה שאין לבארסה סיכוי ושריאל תשייט לזכיה נוספת בליגה, הגיע חוסר ההצלחה והמשבר בליגה.
ועדיין, בעונה שהפסד בגמר ליגת האלופות היה מכתיר אותה לכישלון, הצליחו החניכים של זידאן לרשום הישג אדיר. כי הדבר הכי קשה במועדון ששואף הכי גבוה בעולם הוא לא להישבר בכישלונות ולצאת מהם כמו גדול. ובדיוק בשל כך אני מסיר את הכובע בפני זידאן. תחת כל הלחץ שהוא התמודד השנה, הוא הוכיח ברגע האמת שהוא יודע לצאת ממשברים.
בינואר כשכולם צעקו להחליף את בנזמה ולהביא חיזוק, זידאן הרגיע ואמר שהוא לא צריך חיזוק. הביטחון שהוא הפגין סייע לשחקנים להבין שמאמינים בהם והגביע הושג בזכות כך.
אותה יציאה ממשברים וניהול משחק סייעו לבלאנקוס גם במשחק הגמר. הפתיחה של ליברפול וקלופ הייתה מדהימה, אבל הדבר החשוב הוא איך ריאל יצאה מ-30 הדקות הראשונות. נכון שהפציעה של סלאח תרמה לכך, אבל ההתאוששות של ריאל היתה מהירה. היא לא יצאה מגידרה, לאט לאט למדה את ליברפול ולבסוף השיגה את הנצחון החשוב.
בריאל הטקטיקה פחות חשובה עם מנהלי משחק כמו מודריץ, קרוס ואיסקו. מה שחשוב הוא הרוגע של הכוכבים. כשחקנים כמו בייל, אסנסיו, קובאציץ וואסקז יושבים על הספסל בגמר, רגועים ומקבלים את ההחלטה בכבוד, זה ההישג של זידאן וזה השתלם לו. כי מה שהביא את הניצחונות בצמפיונס. זה הספסל. אותו ספסל ש"כביכול" נחלש.
