אתחיל ואומר שכשם שהפועל ב"ש חיכתה תקופה ארוכה לזכייה מחודשת בגביע המדינה, כך היא שיוועה למנהיג דומיננטי ואיכותי כמו ז'וסואה אחרי שהתפרקה מנכסיה בזה אחר זה בשנתיים האחרונות.
הקבוצה המהוללת שזכתה ב-3 אליפויות הרבתה להסב עונג לאוהדי ב"ש, האוהדים יכלו בכל דקה במשחק לצפות שאחד מהכוכבים שלה יפציע ויספק מהלך מנצח. גם מאחורי הקלעים בחדר ההלבשה האוהדים יכלו לסמוך על המנהיגות של ברדה, מליקסון או בכר לכבות כל שריפה או לסיים ברוח טובה גם פרובוקציה הכי רועשת של אוגו או שחקן אחר.
ואז הגיעה הנפילה
אחד אחרי השני החלו לעזוב ולהיעלם שלל הכוכבים של הקבוצה האלופה. ברדה הפסיק לעבוד מהלב, מליקסון עבר לעשות קסמים בבית עם הילדים במקום עם העקב, אבא בוזגלו החליט שהילד יהיה ענק במקום אחר, מאסטרו טוני החליט ללהטט באצטדיונים גדולים יותר, הובאן נשלח להשוות את רצף האליפויות של ראדי במולדת הרחוקה, אוגו נסע לבדוק איפה הוא יוכל להשתולל ולצעוק ועדיין לא יבינו את השפה שלו וצ'יף בכר, שניצח על כל המקהלה ועשה הסטוריה בדרום, כבר לא יכל להושיע והציפיות שהוא ייצר במו ידיו הכריעו אותו והוא פרש לנוח.
ואז הגיעה הקורונה
שיא השיאים השלילי מבחינת אוהדי ב"ש קרה. מלכת המדבר אהובת הקהל, שנישאה מעל כל מחלוקת, התעייפה מנסיונות התיקון לפגמים שהלכו והתרחבו. היא טענה שהיא כבר לא מחוברת אל השחקנים, שהנשמה והרוח ששררה בשנים האחרונות נמוגה ואין לה יותר עבור מה להילחם ולהשקיע והודיעה לאוהדי ב"ש את הבשורה הכבדה מכל – "אני עוזבת".
אוהדי ב"ש בימים שלאחר ההודעה של אלונה הרגישו שהם שואפים אויר כמו בכל יום לפני כן, אך הוא לא ממלא את הריאות. הוא נתקע איפשהו באמצע וגורם ללחץ בחזה ובראש. האוהדים הסתובבו חסרי אונים שאין להם במי או במה להיאחז.
ואז הגיע ז'וסואה
הוא אמנם היה כאן עוד לפני הקורונה, אבל גם למלך לוקח זמן להתאקלם, להכיר את הסביבה ולהתחיל באופן הדרגתי לקחת פיקוד ולהיכנס לתוך הריק שנוצר. כשויטור מימינו, סימאו משמאלו ואבוקסיס דוחף מאחוריו, זה היה עניין של זמן שהכריזמה שלו תתפרץ, שהתשוקה שלו לנצח תהפוך למדבקת ושהעוגן שאוהדי ב"ש כל כך חיפשו יבלוט כמו קוז'יקרו שעומד ליד ליטל ובני ברוכים.
לליגה שלנו הרי לא מגיעים כוכבים שהפוטנציאל שלהם התממש. בביצה המקומית אנחנו יכולים להנות מהבלחות של כוכבים שקרו להם תקלות כאלו ואחרות במהלך הקריירה שהובילו אותם בסופו של דבר לליגת העל במקום לליגה גדולה ביבשת אירופה. כזה הוא ז'וסואה. אחרי שנמנה בעבר על סגל נבחרת פורטוגל, עלה על סעיף משמעת במספר מועדונים ולשמחתנו התגלגל למחוזותינו הדרומיים.
יש הרבה שחקנים שמבקשים את הכדור במהלך המשחק. ז'וסואה גם מקבל אותו רוב הזמן בדיוק כמו שמליקסון עשה זאת לפניו ואז דואג לדחוף אותו קדימה בפס או בפאלש. כשהשחקנים מסביבו תופסים רגע של ריכוז, אז מסירת פאלש שמאלית שלו אחרי עצירה בחזה נגמרת בבישול ענק במשחק לפני שבועיים מול הפועל חיפה.
בשכונה היינו אומרים "לא מבינים אותו" כדי לתאר שחקן שמייצר מהלכים ומפליא עם הכדור, אבל השחקנים שסביבו אינם ברמה מספקת כדי לנצל זאת לשער. זו לא קלישאה לגבי ז'וסואה בבדיקה סטטיסטית שבוצעה במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" נמצא שהוא היה אמור להיות מלך הבישולים של העונה אילולא הפספוסים של חבריו להתקפה. הוא גם ממעט לאבד את הכדור כשהוא ברגליו, הוא שומר עליו כל כך קרוב שנאלצים להכשיל אותו ולכן הוא מוביל את הליגה בסחיטת עבירות, כמעט פי 2 יותר מהבא אחריו.
הרבה זמן לא היה לנו בליגה מס. 10 אמיתי שלוקח את המשחק על כתפיו והקהל נמצא בציפיה מתמדת למהלך מבריק שלו כל זמן שהכדור ברגליו. במהלך מנהיגותי ואצילי, החליט אליניב ברדה להעניק את חולצה מס. 10 לז'וסואה למרות שלאחר שפרש קבע המועדון שאף שחקן בהפועל ב"ש לא ילבש את החולצה עם המספר המחייב כל כך. ווינר אמיתי כמו ז'וסואה מגיע לגמר גביע ולמרות מחצית ראשונה פושרת מדביק כדור עונשין למשקוף, מבשל את השער הראשון, מבקיע את השער השני ומספק לאלפי אוהדים רגעי ערגה של הנפת גביע אחרי שנתיים קשות. ומעל לכל, הוא מאותת לאוהדים אני כאן כדי להישאר, יש לכם במי להיאחז, תתחילו לנשום בטבעיות ותרחיבו את החיוך.
הוא תיכף בן 30, אבל את אוהדי ב"ש זה לא מעניין. כי הרי טוני וואקמה כיכב כאן גם אחרי משבר גיל 40…
