הליגה האנגלית הסתיימה השבוע עם טעם מעט חמוץ. זה לא רק הכישלון של האנגליות באירופה, אלא עובדה שמרבית קבוצות הצמרת מסיימות את העונה לא מרוצות.
סיטי אכזבה, ארסנל והיונייטד התאוששו מפתיחה רעה, ליברפול ואברטון לא, טוטנהאם אמנם סיימה חמישית אבל גם היא בוכה על הנקודות הרבות שברחו לה בבית, רק סאות'המפטון וסוונסי עמדו בציפיות. ומה עם צ'לסי? במקרה שלה המאמן כנראה מרוצה, אבל אין ספק שהאלופה יכלה גם כן להוציא יותר מעצמה.
לא הייתי קורא לעצמי חסיד של מוריניו, אבל הוא גאון ואני שונא שקוראים לו בונקריסט. עם זאת, השנה אני מתקשה להגן עליו. ההדחה מול פ.ס.ז' הייתה העונש הגדול ביותר, אבל מוריניו הוסיף חטא על פשע כשבחגיגות האליפות טען שקבוצות באנגליה לא מפסידות 8-0 בעקיצה על הליגה הספרדית.
מוריניו כנראה היה מבושם מהעובדה שהחזיר לצ'לסי את תואר האליפות אחרי חמש שנים, הוא פשוט שכח איך היא זכתה באותה אליפות ב-2010 עם קרלו אנצ'לוטי, מחליפו בריאל מדריד, גם כן כבר לשעבר. צ'לסי סיימה את העונה ההיא עם 103 שערי זכות, שיא פרמיירליג עם הפרש שערים של +71 וכל זאת לעומת 73 שערי זכות ו הפרש שערים של +41. חסרים לו איזה 30 שערים.
האיטלקי עשה את זה עם שתי חמישיות, שלוש שביעיות ולקינוח שמינייה במשחק האליפות. את העונה שלאחר מכן היא פתחה עם שתי שישיות רצופות, אז כנראה שאפשר לכבוש בצרורות באנגליה.
גילוי נאות – אנצ'לוטי הבטיח אליפות רק במחזור האחרון בעוד שמוריניו סגר את הסיפור העונה כבר בנובמבר. אבל זה מה שמרגיז, כי למוריניו היו את כל הכלים להציג קבוצה סוחפת ודורסנית. כשרצה הוא כבש שישייה באברטון, אבל בסוף הוא חזר להיות מוריניו.
כמו כוכב סדרת סיטקום בעונות הדעיכה. הסטריאוטיפ כבר כל כך חזק, שכל הדמות שלו מבוססת על הסטריאוטיפ עצמו. קחו לדוגמה את איצקו מרמזור, שבעונות הראשונות הייתה לו דמות מגוונת, בעונה האחרונה כל דבר שיצא מהפה שלו היה מבוסס על זה שהוא קמצן. וזה מה שנשאר ממוריניו. הוא כבר השתכנע שהוא בונקר.
אז העונה האנגליות היו ככה ככה, אבל מולדת הכדורגל היא עדיין הכי מרגשת. ג'רארד, למפארד וגוטיירז אבל השיא היה בשבת בערב. בעודי מזפזפ נתקלתי בפנדלים. אני אפילו לא יודע מי שיחקו שם, סווינדון נגד וויקומב? פאקינג פלייאוף העלייה מהליגה הרביעית לשלישית והאווירה מטורפת. וומבלי מלא ואני כולי צמרמורת ואפילו בחרתי צד. אלו שהפסידו כמובן. הפרסומת הכי טובה לכדורגל אנגלי.
