איך מסכמים, איך נפרדים?

זה נכון שבכל שנה מגיעים לרגע הזה שמבינים שעכשיו נפרדים קצת מהמגרש ומתפנים לקיץ עד שהעונה הבאה תתחיל. העונה הזו, שהחלה כחגיגה גדולה והביאה תחושה של גיבוש ועוצמה, מסתיימת בסימני שאלה, אבל בעיקר בתחושה של החמצה. והרבה מאוד געגוע.

שבוע עבר ממסיבת העיתונאים של אלי טביב שהכריזה באופן רשמי על עידן חדש ומלא בחוסר וודאות. שמות השחקנים הבולטים וגם אלו שפחות כבר מתרוצצים באתרים, כשבכל פעם עולה כתבה חדשה שרומזת באיזה קבוצה אפגוש בהם בשנה הבאה. זה מרגיש כמו הרגע המעקצץ הזה כששומעים שלבן הזוג לשעבר יש מישהי חדשה, ומנסים ככל האפשר להתנהג כאילו הכל כרגיל. איך הם ילכו? הם כל כך שלנו שאי אפשר לדמיין אחרת. אבל ככה זה כדורגל, אמרו לי פעם. דברים מתחלפים בקצב מהיר. זה לא כמו בתקופה ההיא, ששחקנים היו מחזיקים מעמד שנים, זה עולם של שינויים.

זה כבר כמה שבועות שמחאת האוהדים מרחפת באוויר ואיתה ההחלטה להחרים משחקי בית. לך תגיד ללב שלך עכשיו שלא עומדים להיפרד בפעם האחרונה מהדשא. איך אפשר? אז נסעתי. הרבה זמן שהחנייה ליד היציע לא הייתה כזו פנויה וכבר הרבה זמן שלא היה כזה שקט. האוהדים של הפועל חיפה, שמספירה זריזה מספרם לא עלה על 50, שרו בלי הפסקה בזמן שבשני היציעים הצהובים היה רגוע חלק ניכר מהמשחק.

יש איבודי כדור, והקהל דומם. יש פספוסים, והקהל דומם. בהתאם לקהל ככה גם מהלך המשחק, מרגישים את הסוף, יודעים שאין על מה לשחק. המקום השני כבר נלקח בשבוע שקדם לזה, כשמכבי תל אביב התעוררה לקראת סוף הפלייאוף. בית"ר ליקקה פצעים על הדשא וכולם רק מחכים שייגמר. גול של אופיר קריאף העיר את הקהל וגם הציניים ביותר חזרו לאופטימיות, עם עיניים נוצצות שרק רוצות עוד. עוד קצת קסם כמו שזכינו לראות לפני שהכל התפרק. את ההמשך כולם כבר יודעים, 4 דקות בלבד הספיקו להפועל חיפה כדי להשוות והמצב חזר להיות כשהיה.

אני מסתכלת על השחקנים שעל הדשא וחושבת על אלו שמחוצה לו ומבינה שזה נגמר. האמת שאחרי החודש האחרון, שהרגיש כמו סיוט אחד ארוך, הסוף היה מתבקש. העלייה של עוז סיטון, שחקן הבית בדקה ה-86 וקריאות העידוד שליוו אותו, מזכירות לי כמה בית"ר ירושלים הוא מועדון של נשמה, כמה השייכות לסמל משחקת תפקיד. אולי העתיד נמצא בפנים?

בתום המשחק השחקנים ניגשים ליציע, תשושים כמו הקהל, נושמים לרווחה כמו הקהל, כמה טוב שזה נגמר. עידן ורד זורק את החולצה לאוהדים והדיבורים על זה שזאת הפעם האחרונה שלו במדים האלה לא מאחרים לבוא. אשקר אם אגיד שלא נקשרתי, שלא חלמתי שאהבות יאריכו ימים. החיבור של השחקנים למועדון ולקהל ולהפך, הוא משהו שאפשר להרגיש רק כשנמצאים במגרש. אם זה היה רק שחקן אחד או שניים שהולכים להם פתאום אולי זה עוד היה מתעכל. כרגע הבודדים הם אלו שהודיעו על כוונה להישאר, ומי יודע מה יעלה גם בגורלם.

אני לא יודעת מה יעלה בגורל הקבוצה ובינתיים זה נראה שגם המקורבים ביותר לא יכולים לומר לקראת איזה עתיד אנחנו צועדים. מה שכן, אסור לשכוח שלפני הנפילה הזו היו רגעים של אופוריה, של ניצחונות ענקיים, כיבוש אחד לפחות בכל משחק (שברנו שיא! זה גם משהו, לא?), הגעה למעמד גמר גביע. גם אם בסוף לא הלך.

בית"ר ירושלים היא קבוצה דיכוטומית. או שמנצחים בענק או שמפסידים בענק. או שמאושרים בטירוף או שמאשימים את כולם (למרות שתמיד יש את מי להאשים…). או שיש תקופה שמלאה בשחקנים ענקיים ויצירתיים, או שכולם פתאום הולכים. או שמתפוצצים על הליגה ומתקדמים בצעדי ענק לעבר תואר, או שהכל קורס בבת אחת.

למועדון הזה של יחידי הסגולה יש תנאי סף ברור והוא שאתה חייב להיות משוגע. שפויים לא יחזיקו מעמד במועדון שדרמות הן חלק מהמוטיבים המרכזיים שלו.

מה המשאלות לשנה הבאה? חלק יגידו שלא להתפרק לחלוטין, חלק יפנטזו על עונה סבירה וחלק יספרו בשקט שבשנה הבאה זה זה! אבל שקט, לא מדברים על זה בקול. שלא יהיה נאחס. ימים יגידו אם עידן אלי טביב באמת נגמר או שזו סך הכל פארסה חולפת, מה שבטוח זה שהרבה עומד להשתנות. אולי זה מה שצריך לקרות כדי לשנות את המזל? לחיי עוד לילות ללא שינה, אבל הפעם מהסיבות הנכונות.

ועכשיו, קצת נחת. כמה כיף שנגמר. אבל אני כבר מתגעגעת.