// מאת נדב כוכבי
אחרי עונה בה הקבוצה והשחקן הכי טובים ב-5 השנים האחרונות העבירו מקל וקיץ משוגע שטרף מחדש את כל הקלפים, ה NBA פותחת עשור חדש עם ציפיות גבוהות מאי פעם. כותבי הזווית מנסים לחזות איך זה יראה.
האלופה
נדב כוכבי: לוס אנג'לס קליפרס. הפלייאוף האחרון סימן את קוואי לאונרד כמניה הבטוחה ביותר לבנות סביבה קבוצה לאליפות. אחרי שנה וחצי שמחכה לו לוקר עם השם שלו בסטייפלס סנטר הוא אכן חזר לעיר הולדתו, אבל הפתיע את כולם כשבחר להתייצב עם התיק דווקא בחדר ההלבשה עם הדלת האדומה ולשנות את מאזן הכוחות בדרבי בין שתי הפייבוריטית לזכות בתואר. הציוות שלו עם פול ג'ורג', שמגיע אחרי העונה הטובה בקריירה בערך שקול לזה של ג'יימס ודיוויס בלייקרס, אבל לקליפרס יש גם את אחד מ-5 המאמנים הטובים בעולם וצוות מסייע מאוזן יותר שכבר הוכיח את עצמו ויהיה שובר שוויון בדרך לתואר היסטורי.
אהוד ריבן: לוס אנג'לס קליפרס. קוואי לאונרד לקח את כשרונו אל כור מחצבתו, לוס אנג'לס, אל האחות הקטנה של העיר שהיא כבר כמעט עשור הקבוצה הבכירה של העיר גם כן. אחרי ערבוב הקלפים שהליגה עברה בקיץ האחרון, נראה שלקליפרס יש לא רק סופרסטאר עם קבלות אליפות ועוד שחקן ממש ממש טוב לידו, אלא גם סגל עם עומק וניסיון שבמקרה גם מובל ע"י מאמן שיודע להתנהל בסיטואציה הזו. אין פייבוריטית ברורה בשלב הזה וזה מצויין, אבל הקליפרס נראים בנויים הכי טוב לרוץ עד הסוף.
דני זסטנקר: לוס אנג'לס לייקרס. אז נכון, לקליפרס יש סגל עמוק עם השחקן שלטענת רבים הוא הטוב בעולם כרגע, ביוסטון יש שילוב סופרסטארים מעניין מאוד שקשה לומר לאן הוא יוביל ואת גולדן סטייט אף פעם אסור להספיד, אבל יש לי תחושה בעקבות העונה האחרונה אנשים קצת נוטים לשכוח מי זה לברון ג'יימס. רק לפני קצת יותר משנה האיש נתן את אחד הפלייאופים האישיים הגדולים בהיסטוריה ועדיין מדובר באחד הגדולים בתולדות המשחק. האם הוא גמר את הסוס? ממש לא נראה לי. בתקווה שלברון והמפלצת שצירפו אליו בדמות אנתוני דייויס יצליחו לשמור על כשירות לאורך כל העונה ובהתחשב בצוות המסייע שנבנה שם (בדגש על דני גרין), אני לגמרי רואה אותם הולכים עד הסוף.
חיים קיסוס: לוס אנג'לס לייקרס. קצת קשה לי להודות, אבל גם אם בלב יש לי מין אמונה משונה שהווריורס מסוגלים לעשות את זה(ראו בהמשך בסעיף "בואו נידחף"), אי אפשר להתעלם מהתזוזות הטקטוניות שחלו בקיץ האחרון, חלקן על חשבונם (עזיבה ופציעה משמעותיות מאוד) והפכו את המערב לחזק יותר. כנראה שזו תהיה קבוצה מעיר המלאכים, ולמרות קוואי אני מעריך שלברון לא אמר את המילה האחרונה וגם אם הוא עצמו קצת מעבר לשיא, המנהיגות והצוות המסייע קטלני מטים את הכף לטובתו. הקליפרס יחכו קצת לתורם.
איל פידל: לוס אנג'לס קליפרס. עם כמה שמנסים לשווק את העונה הזו כפתוחה, עבורי זה ברור מאוד. לקליפרס יש את השחקן הטוב בליגה, המון אופציות בהתקפה והגנה מדהימה (הכל על הנייר כן?), ככה שאני לא רואה שום קבוצה שיכולה לשים שומרים ראויים על ג'ורג' וקוואי ובמקביל לקלוע מספיק נקודות בצד השני, ולדעתי רק פציעות יכולות לעצור אותם מלקחת אליפות.
ניתאי אריה: לוס אנג'לס קליפרס. לא מהמרים נגד קוואי בפלייאוף וכל עוד הוא ופול ג'ורג' כשירים הם פייבוריטים ברורים. בנוסף, יתר היריבות נראות פחות עמוקות, מוכשרות ובשלות.
הפיינליסטית
נדב כוכבי: מילווקי באקס. הקבוצה שסיימה עם המאזן הטוב בליגה בעונה שעברה טעתה שלא פתחה את הכיס עבור מלקולם ברוגדון, אבל יאניס אנטטוקומפו מגיע לעונה בטירוף אחרי שכבר עבר טבילת אש במאבקי אליפות. גם אם הבאקס לא יציגו שיפור מהעונה שעברה, הם יגיעו לפחות 2 משחקים רחוק יותר בגלל הירידה ברמת היריבות: בוסטון תפתיע ותצא מורווחת מעזיבת קיירי אבל לא מספיק וטורונטו שהדיחה אותם שנה שעברה חצי קבוצה בלי לאונרד. ככה שמי שמסתמנת כיריבה המרכזית שלהם היא פילדלפיה, שקשה לי להאמין שהניסוי המוזר שלה לשחק ראש מעל הליגה ולהזניח את הקליעה מבחוץ בניגוד גמור לרוח התקופה יגמר בהצלחה מסחררת.
אהוד ריבן: פילדלפיה 76. התחבטתי די הרבה לגבי זהות הקבוצה פה. בסופו של דבר, אני חושב שהחמישייה הכי חזקה במזרח היא של פילי, ומבלי להיכנס לכל מיני חישובים הנוגעים לפציעות, יש להם מספיק כוח אש, גודל, הגנה וניסיון כדי ללכת עד הגמר השנה. הדבר נכון במיוחד אם בן סימונס אכן מפתח איזושהי יכולת קליעה מחוץ לצבע וג'ואל אמביד יוותר קצת על זריקות מרחוק ויתמקד יותר בלהתעלל בשומריו מתחת לסל.
דני זסטנקר: פילדלפיה 76. יש לי בעיה, אני לא סומך על כריס מידלטון, ואחרי עונת נפל שלו שכללה ירידה של 2.5% באחוזי השדה, אני לא רואה את מילווקי עושה קפיצת מדרגה. את בוסטון מאוד קשה למדוד, אבל אם גורדון היוורד לא יחזור לשיאו אני חושב שגם שם אין את העומק להגיע לגמר, אולי בעונה הבאה. מי שכן בשלה לעשות התקדמות משמעותית זו פילדלפיה – החכמה של הורפורד, הגודל של החמישייה וההתקדמות הבלתי פוסקת של אמביד וסימונס (אולי אפילו נקבל ממנו כמה שלשות העונה, לכו תדעו) אמורים להשלים לפרנצ'ייז הצומח את הגרוש ללירה ולהביא אותו עד הגמר.
חיים קיסוס: ברוקלין נטס. גם אני מעוניין להתפרע וללכת על קבוצה שהשתחלה לפלייאוף בעונה שעברה קצת בקושי, אבל השנה שווה הרבה יותר העונה עם הPower Couple הכי מסוכן במזרח. אז נכון שדוראנט מושבת כרגע, אבל אם יחזור לפלייאוף (ויש סיכוי לא רע שזה יקרה) יחכה לו צוות מסייע נהדר, והנטס יהיו הקבוצה הכי טובה בקונפרנס.
איל פידל: פילדלפיה 76. עם העזיבות של קוואי וקיירי, אני מאמין שבוסטון וטורונטו "ירדו דרג" וישאירו את מילווקי ופילדלפיה לבד למעלה. בהנחה שגמר המזרח הוא מילווקי-פילדלפיה, אני בוחר בפילדלפיה כי אני חושב שהורפורד הוא שחקן חכם ומנוסה שיהיה אפקטיבי בשני צידי המגרש ויהווה שובר שוויון במקרה כזה.
ניתאי אריה: פילדלפיה 76. מילווקי לא התחזקה בקיץ, להפך: העזיבה של ברוגדון תהיה משמעותית עבורם יותר ממה שחושבים. יאניס ימשיך להיות מפלצת, אבל הצוות המסייע שלו לא יספיק מול הגלאקטיקוס של פילי, שבנתה קבוצת הגנה מצוינת שתחנוק את הקלעים של מילווקי בסדרה.
MVP
נדב כוכבי: סטף קרי. קטגוריה קשה מאוד להימור, כי גם להוציא את דוראנט הפצוע ספרתי 5 שחקנים שיש להם קייס לתואר הטוב בעולם וכולם יעדיפו לנוח קצת כדי להגיע בשיא לפלייאוף. השנה התהפכו היוצרות לחלוטין, ובעקבות העזיבה של דוראנט והפציעה של תומפסון שתשבית אותו עד פברואר גולדן סטייט היא הקונטנדרית שהכי תלויה בכוכב שלה וצריכה אותו בפול גז גם בעונה הסדירה. בשתי העונות האחרונות לפני שחבר לדוראנט הוא זכה בתואר כקונצנזוס מוחלט, וב-3 השנים האחרונות הוא זרק ושיחק קצת פחות אבל אין שום סימנים שמזהירים שהוא שחקן פחות טוב (לדעתי אפילו בהגנה), וגם לפופולריות יש תפקיד מכריע בתואר הזה וזה יעבוד לטובתו.
אהוד ריבן: קוואי לאונרד. השחקן two-way (הגנה-התקפה) הטוב בליגה, שלדעתי השנה לא יוגבל בדקות המשחק שלו כמו בשנה שעברה. הפרס הזה מוכרע הרבה פעמים על נרטיב ותהודה בתקשורת והשנה, בניגוד לעונת האורח שלו בטורונטו, לאונרד יהיה חזק בתחרות ה-MVP מהרגע הראשון, וגם יהיה זה שיקבל הכי הרבה קולות בסופו של דבר.
דני זסטנקר: ג'יימס הארדן. אם יש משהו שראסל וסטברוק למד מהשילוב שלו עם פול ג'ורג' באוקלהומה, זה לזוז הצידה ולתת לסקורר הטוב יותר לעשות את הנקודות. חשבתם שעונת השיא של הארדן הייתה כשהוא שיחק פחות או יותר לבד? חכו תראו מה יהיה כשוסטברוק יהיה לידו. אני צופה עונה שתזכיר מאוד את העונה שעברה שלו (מבחינה אישית כמובן) ואולי אפילו יקבל קצת יותר חופש פעולה. המתחרים העיקריים בעיניי הם קרי ויאניס, אבל אני הולך עם האיש שאף פעם לא מפסיק להשתפר.
חיים קיסוס: סטף קרי. למה סטף? קודם כל כי אני אוהב אותו, אבל גם כי הקבוצה חזרה אחורה לשנת 2015 והוא לבד (עד כשקליי יחזור). הוא יצטרך לסחוב על גבו ועל קו השלוש שלו, את כל הצעירים החדשים שהגיע והוא שחקן שפורח כשיש אתגרים וחובת המנהיגות עליו. צריך לזכור שהוא קצת זז הצידה במודע כשדוראנט הגיע, וזה השתלם עם שתי אליפויות, אבל גם קצת הוריד את הפוקוס מהיכולת שלו ועכשיו הוא חזר למרכז הבמה.
איל פידל: יאניס אנטטוקומפו. בעוד השחקנים ביוסטון, פילדלפיה ולוס אנג'לס יחלקו את הקולות ביניהם, יאניס יוביל את מילווקי לבדו. הוא משפר את כל הנתונים הסטטיסטים שלו בכל הפרמטרים על בסיס שנתי וגם העונה אני חושב שהוא יעשה עוד קפיצת מדרגה קטנה. היחיד שיכול לקחת ממנו את התואר הוא סטף קרי, וכדי לעשות את זה הוא יצטרך לחזור לשחק כמו בעונת ה-73 ניצחונות.
ניתאי אריה: דונובן מיטשל. מה אכפת לי להתפרע? אני משער שלפרוייקטים בלוס אנגל'ס ייקח קצת זמן להתחבר, מה שיהפוך את יוטה לקבוצה שתסיים במקום הראשון במערב. מיטשל ישדרג את המשחק שלו העונה ויזכה לשמירות פחות לוחצות הודות להצטרפות של מייק קונלי, כך שהפתעת העונה שתהיה רשומה על שמו תזכה אותו בMVP.
רוקי העונה
נדב כוכבי: אר ג'יי בארט (ניו יורק ניקס). גילוי נאות, מדובר בשינוי של הרגע האחרון אחרי שהתבררה חומרת הפציעה של זאיון וויליאמסון. אני מאמין שבעתיד הוא אכן יתגלה כבשורה המשמעותית של הדראפט הזה וכבר היו מספיק שחקנים כמו גריפין, אמביד וסימונס שפתחו את עונת הרוקי פצועים ואחרי שהחלימו קיימו את כל ההבטחות.
אבל בעונה הנוכחית הוא לא ישחק מספיק בשביל לזכות בתארים אישיים, ולכן אני הולך עם הקנדי , שהוא גארד מגוון ואתלט שמתאים מאוד למגמות ששולטות בליגה, ויקפיץ את האוהדים המאזוכיסטים במדיסון סקוור גארדן שסוף סוף קיבלו סיבה לאופטימיות.
אהוד ריבן: אר.ג'יי בארט. אני לא אוהב לנסות להעריך קטגוריות לפי פציעות, אבל זאיון לא יפתח את העונה ולדעתי לא ישחק מספיק, בין אם בגלל פציעה ובין אם בגלל השבתות מכוונות של ניו אורלינס כדי לזכות בפרס. מי יזכה מההפקר? כנראה החבר שלו מדיוק, שיקבל הרבה דקות והרבה זמן עם הכדור ביד בניו יורק ניקס, קבוצה מאוד רעה אבל גם עם המון חשיפה.
דני זסטנקר: דאריוס גארלנד (קליבלנד קאבלירס). פה החלטתי להתפרע קצת. אז יש את זאיון שעל הנייר מפחיד אבל בפועל לא בטוח שהברכיים שלו יכולות לסחוב 130 קילו, ג'ה מוראנט יהיה יום אחד סופרסטאר אבל אני חושב שהוא יקח על עצמו הרבה העונה מה שיוביל לאחוזי שדה מחפירים ואר.ג'יי בארט נמצא בניקס, אז תהיו בטוחים שמשהו כבר ישתבש שם. דווקא גארדלנד, שעל הנייר אמור להיות רכז שני לקולין סקסטון, יעשה את הפריצה העונה ומהר מאוד יתפוס את המקום בחמישייה, בקבוצה ללא ציפיות ובלי שום יכולת להגיע להישגים, ככה שאני מאמין שהוא יקבל את השקט שהוא צריך כדי לפרוח כבר העונה.
חיים קיסוס: אר.ג'יי בארט. למרות שלפני רגע שרנו בבית הכנסת "כי מציון תצא תורה", אני לא הולך אוטומטית על הבחור עם השם המחייב וחושב שדווקא מישהו כמו בארט יכול לבלוט בקבוצה חלשה אבל גם עם הרבה זמן מסך ולהיות ראש לשועלים. יש לו הישגים יפים מימיו כנער תיכון וגם בדיוק לצד וויליאמסון, ורק שישפר את הקליעה מקו העונשין (66% בעונה שעברה במכללות).
איל פידל: טיילר הירו(מיאמי היט). השם הברור הוא כמובן זאיון וויליאמסון. מעולם לא התלהבתי ממה שראיתי ממנו במכללות, אבל בהתבסס על קדם-העונה, בצירוף עם ההייפ סביבו, הוא צריך לקחת את התואר הזה בהליכה ואפילו להיכנס לאולסטאר. אבל – אני לא רואה אותו הולך הרבה העונה כי הוא כבר נפצע ויפספס חלק ניכר ממנה. שאר הרוקיז לא בולטים במיוחד, אז החלטתי ללכת על הירו, שבסיטואציה מסוימת יכול להיכנס לחמישיה במיאמי ולקלוע המון נקודות מכל הטווחים.
ניתאי אריה: אר ג'יי בארט. אצל זאיון מסתמנת עונה ואולי קריירה של פציעות, ומי שיתפוס את מקומו כשם החם הוא בארט. לניקס יש מאמן טוב, חתמו שם כמה שחקנים איכותיים והם יהיו הרבה פחות גרועים מהשנים הקודמות. בארט ישחק ללא ציפיות גבוהות באופן יחסי לזאיון וגם ככה אף אחד לא מצפה לכלום מהניקס, ככה שזו הנקודה בה יהיה לו קל לפרוח ולתת עונת בכורה נפלאה.
עולות לפלייאוף (לפי הסדר)
נדב כוכבי
מערב: קליפרס, לייקרס, גולדן סטייט, יוטה, פורטלנד, יוסטון, דנבר, סן אנטוניו
מזרח: מילווקי, בוסטון, פילדלפיה, אינדיאנה, ברוקלין, טורונטו, מיאמי, דטרויט
אהוד ריבן
מערב: קליפרס, יוטה, פורטלנד, דנבר, לייקרס, יוסטון, גולדן סטייט, סקרמנטו
מזרח: פילדלפיה, מילווקי, אינדיאנה, בוסטון, מיאמי, ברוקלין, אורלנדו, שיקגו
דני זסטנקר
מערב: יוסטון, קליפרס, יוטה, לייקרס, דנבר, גולדן סטייט, פורטלנד, דאלאס
מזרח: מילווקי, פילדלפיה, אינדיאנה, בוסטון, ברוקלין, טורונטו, מיאמי, אטלנטה
חיים קיסוס
מערב: קליפרס, יוסטון, גולדן סטייט, לייקרס, ניו-אורלינס, פורטלנד, סן אנטוניו, דאלאס
מזרח: ברוקלין, מילווקי, בוסטון, פילדלפיה, אינדיאנה, טורונטו, אורלנדו, דטרויט
איל פידל
מערב: קליפרס, יוטה, יוסטון, דנבר, לייקרס, גולדן סטייט, פורטלנד, סן אנטוניו
מזרח: פילדלפיה, מילווקי, טורונטו, ברוקלין, אינדיאנה, מיאמי, בוסטון, אורלנדו
ניתאי אריה
מערב: יוטה, קליפרס, דנבר, יוסטון, פורטלנד, לייקרס, גולדן סטייט, סן אנטוניו
מזרח: מילווקי, פילדלפיה, בוסטון, טורונטו, אינדיאנה, מיאמי, דטרויט, אורלנדו
בואו נידחף: איך תראה העונה של הקבוצה שלך?
נדב כוכבי על סן אנטוניו ספרס: הכותרות בקיץ היו בעיקר סביב המינוי המרגש של טים דאנקן לעוזר מאמן (הזמן יגיד אם גימיק או לא), אבל בשוק ההעברות לא היה להם יותר מדי מרחב תמרון וגם כשניסו לעשות את הדבר הנכון ולהחתים את מרכוס מוריס כדי לחזק את הצבע הוא ברח לניקס ברגע האחרון. החזרה של דיונטה מארי אמורה לשדרג את ההגנה ולהחזיר אותה למקומה הטבעי בחצי העליון של הטבלה, אבל גם היריבות התחזקו ושני הכוכבים של הקבוצה דרוזן ואולדרידג' כבר חולקים ביניהם 65 שנים, ככה שהתוצאה תהיה דומה לשנתיים האחרונות: 45-48 נצחונות, מקום 7-8 במערב והפעם לא יהיה מותחן בפלייאוף אלא הפסד לקבוצה כלשהי מקליפורניה ב-6 משחקים במקרה הטוב.
אהוד ריבן על שיקגו בולס. טיפה יותר אופטימיות מעונה שעברה. מרקאנן בריא מהתחלה, יהיה מעניין לראות את אוטו פורטר לאורך עונה שלמה ותומאש סטורנסקי הוא תוספת משמעותית לקו האחורי. ככה שהשאלה המרכזית תהיה כמה טוב קובי וייט. כאוהד גם של צפון קרוליינה במכללות אני תופס ממנו, אבל הבולס צריכים רכז ולא גארד נוסף שחושב על קליעה ורק קליעה. אם הוא ידע לאזן בין הרצונות שלו לצרכים של הקבוצה וההגנה תתייצב יחסית מוקדם העונה, אני יכול לראות מאבק על מקום בפלייאוף עד הסוף ואולי אפילו זכייה בכרטיס.
דני זסטנקר על ברוקלין נטס: אני לא אוהד קבוצה בNBA וכבר הרבה שנים שאני מחפש את הפייבוריט שלי ומתקשה למצוא. דווקא בעונה שעברה אני חושב שהתחלתי לאט לאט להתאפס על קבוצה והסיבה הייתה שלם שהיה גדול מסך חלקיו- קבוצה ללא סופרסטארים (ראסל עשה את הפריצה רק שם) שעשתה עונה באמת מרשימה ומעבר לזה הראתה גיבוש, כדורסל שמח וחדר הלבשה מאוד בריא. ואז הגיע הקיץ בו ברוקלין הנחיתה שני כוכבי ענק בדמות קיירי אירווינג וקווין דוראנט (שפצוע וככל הנראה לא ישחק העונה) והפכה פתאום לקבוצה שיכולה להתחרות על אליפות בעונת 20/21. אז נכון, זו כבר לא הקבוצה הסימפטית ששבתה את ליבי בעונה שעברה, אבל יהיה מעניין לראות את הנטס מעבירים את "עונת החימום" שלהם לפני החזרה של דוראנט ואני מאמין שנקבל עונה טובה מאוד מהצוות המסייע שם – קאריס לאברט, ג'ארט אלן וספסנר דינווידי.
חיים קיסוס על גולדן סטייט ווריורס. אמנם המשפחה שלי במקור מניו יורק, אבל תעשו לי טובה ותקראו לי למדיסון סקוור גארדן כשהניקס יסיימו במקום 9 (על יותר מזה אני לא בונה). אז בלי קשר למוצא, בארבע השנים האחרונות אני מעריץ גדול של הלוחמים מסן פרנסיסקו. אני מודה שהטריגר היה פיטורי בלאט מקליבלנד, אירוע ששלח אותי היישר ליריבה, אבל גם חשף אותי לקבוצה כיפית שמשחקת כקבוצה, עם סופר סטארים שמתנהגים בצניעות ובשמחה ולא לוקחים עצמם ברצינות רבה מדי. אמנם יש פרשנים שבקושי נותנים לווריורס פלייאוף השנה, אבל אני לא הייתי מספיד אותם כל כך מהר ואם השלישייה הותיקה (סטף, קליי ודריי) תהיה מספיק חדה כמו בעונת 2015, הם בהחלט יכולים להפתיע אתכם.
איל פידל על מיאמי היט: סוף סוף רענון בסגל, סוף סוף כוכב והקיץ האחרון מפתח המון תקוות. אומנם עצוב לראות את ריצ'רדסון עוזב אבל באטלר הוא שחקן בקליבר שלא היה לנו הרבה זמן, מאז ימי לברון. עם העזיבה של וויטסייד שמפנה מקום לאדבאיו והצירוף של טיילר הירו העונה הזו מסתמנת כסוף הדרך של המובילים של ריצת ה30-11 ב-2017 (דראגיץ', וויטרס, ג'ונסון). ככה שהציפיות הן טופ-6 במזרח, 45+ ניצחונות, לפחות שלושה ניצחונות בפלייאוף ומהלך בספרי החשבונות שיהיה הכנה לכוכב נוסף ליד ג'ימי,במהלך העונה או בשנים הבאות.
ניתאי אריה על לוס אנג'לס קליפרס: אין לי ממש קבוצה, אני יותר אוהד של קוואי ואין הרבה מה להוסיף על הקבוצה הכי מדוברת של הקיץ. כמו שכתבתי, ייקח לדברים זמן להתחבר, אבל ברגע שזה יקרה ובהנחה שכולם כשירים, לאונרד אמור לזכות בעוד אליפות. יהיה מעניין לראות איך הכוכבים שבאו מבחוץ ישתלבו עם החומר הקיים, גם על המגרש וגם מבחינה חברתית ואם לשפוט על פי ההשתלבות המצוינת שלו בטורונטו, זה אמור להיראות טוב.
