השנה היא 1994, אני עולה לכיתה ט' וכל מי שמכבד את עצמו כבר מזוהה עם קבוצה מהפרמיירליג, הליגה הכי אטרקטיבית ומתוקשרת באותם הימים. את המשחקים ניתן לראות בערוץ ספורט אינטגרלי של הכבלים ולא בערוץ בתשלום נוסף. הבחירה שלי לאהוד את ליברפול הרגישה כה טבעית עד שנדמה לפעמים שליברפול בחרה בי. המהלכים של רוני רוזנטל ואיאן ראש, חדוות המשחק והקהל הצבעוני גרמו לי לבחור במשפחה של הציפור האדומה. באפריל 1990 ליברפול זכתה באליפות אנגליה האחרונה שלה. רוזנטל, ראש, בארנס, גרובלאר ושאר החבר'ה זכו להניף גביע אליפות בדיוק כשהתחלתי להתמכר לכדורגל.

חשבתי לתומי שתוך מספר שנים הקבוצה תתאושש מחילופי דורות השחקנים ומטראומת הילסבורו. ליברפול המשיכה להיות קבוצת צמרת אך רובי פאולר וסטיב מקמנמן לא הצליחו להיות אלופים. גם מייקל אואן, פרננדו טורס ולואיס סוארז רק כמעט הצליחו לכבוש את הפיסגה. הפיסגה לא הושגה עקב שילוב של גורמים כגון דומיננטיות של פרגוסון ביונייטד, רכש מוצלח וכסף גדול אצל היריבות לצד רכש תמוה בליברפול ובכל זאת, מדי פעם, הקבוצה המשיכה להניף גביעים ולספק משחקים דרמטיים כמו נגד אלאבס בגמר גביע אופ"א ונגד מילאן בגמר האלופות המדהים באיסטנבול.

באותה שנה, סטיבן ג'רארד הצליח לסחוף אחריו קבוצה אפורה עם נשמה גדולה (שם נרדף לקראגר) והמשיך לחולל קסמים במשך שנים. מבחינתי הוא זוכה לתואר הווינר הכי גדול שלא זכה באליפות באנגליה. אחד הסמלים האחרונים שסחב קבוצה על הכתפיים ולא התפתה לכסף הגדול באמת. אני עדיין אופטימי וחושב שיכול להיות מאוד מתוק לראות את סטיבי עוד שבע שנים על הקווים באנפילד מביא לליברפול אליפות היסטורית, ראשונה במתכונת הפרמיירליג, בעונתו השנייה כמנג'ר.

אז למה בחרתי דווקא בליברפול אני שואל את עצמי. היו צמתים לאורך החיים והיא תמיד הייתה שם. תחילה הייתה אהבה ממבט ראשון, אחר כך חבר אוהד יונייטד עבר לגור באנגליה והביא לי מדים אדומים (לא של מנצ'סטר חלילה), טסתי ללונדון ורכשתי עוד חולצה, חבר טוב גם אוהד אותם, פתאום גיליתי שעוד חברים אוהדים אותם. ההורים קנו לי ספר מעולה ומרגש שכתב שאול אדר, סטיבי הביא לנו צ'מפיונז עם תסריט שטרם שוכתב, מוריניו ורוי קין גרמו לי לאהוד את הקבוצה גם מתוך תיעוב היריבה וחברה הפתיעה אותי עם כדור חתום ע"י ג'ון בארנס ובכל זאת למה בחרתי בליברפול?? קבוצה מעיר רחוקה שלא היה לי שום קשר אליה.

עכשיו כשאני כבר לא ילד, הכדורגל פחות כובש אותי ופיתחתי אדישות לכדורגל הישראלי, אבל ליברפול עדיין מרגשת אותי! השירה של האוהדים גם אחרי הפסדים צורבים, הקהילה שמחבקת את הקבוצה בסימביוזה, הסיפורים הרבים על האוהדים החמים ואלה שאינם. במרץ האחרון קמתי מהספה, כיביתי את הטלוויזיה ונסעתי עם חברים לאנפילד, למשחק נגד יונייטד, הגשמת חלום. למרות ההפסד נהנינו. בשנים שחונות אלה, דלות תארים ועתירות מרורים אנחנו עדיין גאים. העיר צבעונית יותר ממה שדמיינתי, האנשים נחמדים, יש תרבות של כדורגל, המשפחות מגיעות לאצטדיון או לפאב סמוך עם נשים וילדים. אוכלים המבורגר דלוח וצ'יפס ושוטפים הכל עם ליטרים של בירה. כולם שמחים, כולם שרים. יום המשחק הוא יום חג. סיור באצטדיון ובמוזיאון – חובה. רציתי לקנות חצי מחנות המועדון כמו קרדשיאן בשופינג והסתפקתי ברבע. אחרי שביקרתי בהיכל אנפילד, בתקווה לחזור, אני מבין קצת יותר למה אני אוהד ליברפול. כל אחד רוצה להשתייך למשהו עצום מימדים עם עומק והיסטוריה, עצובה ושמחה כאחד. מרגש, נקודה.

לא אתנגד לאליפות גם בעונה הבאה אבל הסיכויים לכך פחות טובים ביחס לעונת סוארז-סטארידג'. כדי לזכות באליפות ליברפול צריכה להתעלות ולהתחבר כקבוצה במקביל לחריקות אצל היריבות. שחקנים מכובדים כמו סטארידג' ופירמינו הם כרגע מבחינתי עדיין בגדר סימן שאלה ולא ברור לי איזו עונה תהיה להם. דווקא לגבי מילנר וקוטיניו יש לי הרגשה טובה. הברזילאי לדעתי מתקרב לשיאו. גם הנדרסון לא פראייר. שיהיה לנו בהצלחה ולשירת ההמנון הקהל מתבקש לעמוד ולמתוח צעיפים: "עוד לא אבדה תקוותנו"… כלומר… "לעולם לא תצעדי לבד"!