הוא נמשך יותר מחמש שנים. גל של התחדשות איצטדיונית עבר על הכדורגל הישראלי. מהרגע שבו העיר פ"ת נפרדה מהאורווה הנוסטלגית ועברה למושבה, פירוק איצטדיון הקופסא המיתולוגי והמעבר לאיצטדיון החדש בנתניה (שפעם עוד חשבנו שיהיה משול לרכבת התחתית בת"א), קרית אליעזר שאמר יפה שלום לטובת המפלצת ע"ש סמי עופר ואפילו וסרמיל קשישא, במהלך של המתת חסד ראויה, נאסף אל אבותיו לטובת איצטדיון טרנר האקוסטי והמקסים. תוסיפו לזה את ההרחבה המטורפת שעברה על טדי, את האיצטדיון החדש בעכו ואת היציע החדש בסכנין ולמעשה, במחזור הקרוב של ליגת העל (שנערך בעת כתיבת שורות אלה) כל המשחקים ייערכו באיצטדיונים חדשים או כאלה ששופצו לאחרונה. והגל הזה הוא כמובן מבורך. הוא אמנם לא שיפר את רמת המשחק, אבל בהחלט שיפר את חוויית הצפייה ובכך בפירוש גם את איכות הצופים. המגרשים הנהדרים מוצאים קהל שכבר לא מהסס להגיע, כשבסמי עופר ההמונים ממשיכים לפקוד את היציעים גם כשלמכבי חיפה לא ממש הולך על הדשא.
אבל הגל הזה הסתיים (אולי למעט פרידה ראויה מאיצטדיון ר"ג הארור, שיוחלף באיצטדיון אחר – קיים או חדש, באיזור המרכז) וכעת, מבחינת האיצטדיונים, יש לחשוב על הגל השני שאמור לבוא אחריו: איצטדיוני דרג הב'. נתניה, המושבה, טרנר, בוודאי סמי עופר או טדי החדש הם איצטדיונים ענקיים, רחבי מידות שמסוגלים למשוך אליהם קהל רב וזה חשוב, אבל בהרבה מקרים הם גדולים בכמה מספרים על הקבוצות שמשחקות שם.
קחו למשל את הפועל חיפה. בשנתיים האחרונות הקבוצה של יואב כץ נאלצת לשחק מול 25,000 כיסאות ריקים כל שבועיים, וגם לשלם שכירות – שאני מניח שאינה זולה במיוחד, רק כי אין לה אלטרנטיבה אחרת לשחק בה. הרעיון לארח בעכו היה נחמד אבל מת מהר, ועל קרית אליעזר הישן כבר שוכנת שכונת מגורים. דוגמא נוספת היא פרדוקס הכדורגל הירושלמי – עיר ענקית במונחים ישראליים שבה יש איצטדיון כדורגל ראוי אחד – טדי, איצטדיון של 30 אלף מקומות. בוא נגיד שלבית"ר זה מספיק. בית"ר יכולה להביא למשחק קרוב לרבבת צופים שיכולים לייצר אווירה של משחק בתוך מפלצת הבטון הזאת. אלא שהפועל ירושלים והפועל קטמון לא מסוגלות להביא כמויות כאלה למשחקים. ובכך, שתי קבוצות שגם כך נמצאות בבעיות כלכליות, נאלצות לשלם סכומים גבוהים מאוד עבור איצטדיון שפשוט גדול על מידותיהם. קל וחומר על קבוצה כמו בית"ר נורדיה ירושלים (גילוי נאות: הנ"ל הינו חבר עמותה), שנאלצת לסמוך על אלילת המזל שתאפשר להם לארח באיצטדיון האוניברסיטה של גבעת רם. כשיש פחות מזל, היא נאלצת לתור ממבשרת ציון ועד רמלה לעתים קרובות מדי. טדי יקר מדי לקבוצה צעירה כמו נורדיה.
ולכן הדבר הבא צריך להיות הקמתם של איצטדיונים קטנים יותר. 6,000 – 7,000 מקומות גג. מודל דוחא או עכו. האיצטדיונים הגדולים יישמרו למשחקיהם של הקבוצות הבכירות שמסוגלות למלא אותם (או של נבחרת ישראל – שאחרי הרבה שנים יכולה לצאת ממרכז הארץ ולארח גם בחיפה, ירושלים או בבאר שבע), ויתר קבוצות הכדורגל בעיר (הפועל רובי שפירא בחיפה למשל, נורדיה וקטמון בירושלים, בני יהודה בת"א שכבר לא יכולה לארח בשכונת התקווה) – כולל קבוצות הנוער, שכיום מארחות במגרשי אימונים שלא באמת ערוכים לארח משחקים ראסמיים, יוכלו לשחק באיצטדיון הקטן (רצוי כזה שסמוך לאיצטדיון הגדול). עלות השכירות תהיה נמוכה יותר, השוטרים יצטרכו לאבטח פחות אנשים וגם עלויות הכרטיסים תהיינה זולות יותר. דמיינו לעצמכם חוויה של שניים במחיר אחד: כרטיס כפול. בבוקר הולכים למשחק הנוער באיצטדיון הקטן ומשם פוסעים מעדנות אל האיצטדיון הגדול הסמוך – עם אותו כרטיס – כדי לחזות במנה העיקרית. נחמד, לא?
לטעמי זו המשימה האסטרטגית הבאה שפרנסי הכדורגל – הטוטו, המנהלת וההתאחדות – צריכים לשים פעמיהם אליה. איצטדיוני העל כבר נבנו, הגיע הזמן לאיצטדיונים שמתאימים יותר למידות של הכדורגל הארצי, היומיומי, של הקבוצות הבינוניות שממלאות את הליגה שלנו.
