// מאת דודי קוגן
ביום האחרון של שנת 2016 נגמר עוד משחק כדורגל באצטדיון המושבה. 90 הדקות השבועיות האלה הן בדרך כלל המנה העיקרית שלשמה מתכנסים מיליוני אוהדים ברחבי העולם במגרשי הכדורגל. לא הפעם.
דקות ארוכות עברו משריקת הסיום והקהל של הפועל עדיין נמצא ביציעים, מעודד כאילו הייתה זו הדקה הראשונה של המשחק הגורלי בחייהם. השחקנים שחזרו מחדר ההלבשה העתירו על הקהל את כל ז'רגון המחוות שבין כדורגלן לקהלו: מחיאת הכפיים בידיים מורמות, הורדת החולצה אפילו הבכי האולטימטיבי.
אבל בדקות אלה לנוכחותם על המגרש לא הייתה כל משמעות. אלה היו שעות מורטות עצבים שבהן גורלו של המועדון היה תלוי בהחלטת שופט המחוזי. פירוק מלא של המועדון הייתה אפשרות סבירה. היו אלה דקות של הקהל עם אהבתו. כל אותם הדברים בני החלוף שמגדירים מועדון כדורגל – סמל, מסגרת משפטית ופיננסית, שחקנים – פינו את מקומם למשהו אחר ואמורפי. הדבר שנמצא בבסיסו של כל מועדון גדול, הנכס האמיתי שלו – הרגש של אוהד לקבוצתו, הרגש שדוחף רבים כל כך לחיי אדיקות דתית כלפי משהו שעל פניו הוא אחד-עשר אנשים שרודפים אחרי כדור.
קשה להגיד שאם לא היינו גולים מבלומפילד מצבנו היה אחר, למרות שרוב אוהדי הפועל יהיו מוכנים להישבע בכך. אבל באותם רגעים העובדה שלא היה לנו משכן קבע, שדבר לא גילם את הפועל בבטון, תרמה לתחושה שאנחנו על סיפה של תהום. את רצפת התהום פגשנו כמה חודשים אחר כך. בוססנו בה עוד עונה ארוכה בלאומית, ליגה שבה כל משחק זהה לקודמו והדבר דמה לשהות בכלא צבאי. על מאבקי הצמרת בליגת העל צפינו בדרך בה מסתכלים על משחקי ליגת האלופות.
להפועל יש כבר "מצב" משלה, בדומה לגרעון של המדינה או הקיפאון מול עזה. חובותיה רודפים אחריה בבתי דין ברחבי העולם והנהלה הזויה היא עדיין סימן מסחרי רשום של וולפסון, אבל ביום שני היא תחווה רגע דומה לזה מהמושבה בסוף שנת 2016. השופט ושריקותיו יהיו חסרי משמעות, איבודי הכדור של חוליות הקישור ישכחו עם המחזור הבא ואוהדיה יוכלו לחגוג סוף סוף הישג מסוים. אמנם לא ספורטיבי, אבל גם הנדסת בניין היא תחום מכובד.
קבוצת הכדורגל הפועל ת"א אולי שבה לליגת העל בשנה שעברה. אך רק ביום שני בשעות אחר הצהריים, כשכל אוהד יצא מביתו אל יפו, יחזרו אוהדי הפועל, נושאים את צלקות עפולה ופצעי נשר, אל ביתם.
