הפועל תל אביב בכדורגל יודעת את אחת העונות הקשות בתולדותיה. המצב הכלכלי אליו נקלעה הקבוצה כמעט והוביל לפירוק. הפועל ניצלה בסופו של דבר מהגזרה, אך ממוקמת כעת במקום האחרון בליגה, כשממאזנה ירדו 9 נקודות. על אף שהפועל היא מהקבוצות הבכירות בכדורגל הישראלי, זו לא הפעם הראשונה שהיא מסתבכת במאבקי תחתית מאז תחילת שנות ה-2000. בטור זה אני רוצה להדגיש את ההבדלים בין הפועל של העונה הזו, לבין הפועל של עונות 2004/5 ו2007/8 בהן התמודדה גם כן כנגד הירידה.
נתחיל בעונת 2004/5. הפועל איבדה כוכבים רבים אשר הובילו אותה בעונות הקודמות להצלחה בליגה ובאירופה. סמי סגול ומושיק תאומים ששלטו אז בקבוצה, איבדו עניין ובנו קבוצה חלשה מאוד. הפועל הייתה בסכנת ירידה משמעותית ולא הצליחה להתייצב. למזלה נעשו כמה החתמות במהלך העונה ששינו את מצבה של הפועל. ראשית, שייע פייגנבוים הוחתם כמאמן. שייע הוא סמל של האדומים וידוע כמוטיבטור שהציל מספר קבוצות מירידה. בנוסף אליו הצטרף בינואר שחקן חיזוק ממכבי תל אביב, ג'ון פיינסטיל, שחוץ מהאיכויות של ככדורגלן היה לו חיבור עצום להפועל ולמדינת ישראל. לצדו של פיינסטיל שיחק בהגנה טל חן, בלם אפור שהצליח להתעלות ולתת עונה מצוינת. ומעל כולם בלט זיטו אוגבונה, חלוץ גדול ממדים ומסורבל שכבש כמות יפה של שערים שסייעו לקבוצה להישאר בליגה. בשורה התחתונה הדבר שהחזיק את הפועל באותה עונה זה הרוח והחיבור שהיה בין השחקנים לקהל. גם אם טל חן לא היה הבלם האולטימטיבי ואוגבונה חלוץ בינוני, לקהל היה עם מי להזדהות.
בעונת 2007/8 הפועל שוב התמודדה כנגד הירידה. בקיץ שקדם לפתיחת העונה, בוצעו שינויים דרסטיים בסגל אותו הוביל גיא לוזון. הפועל פתחה בצורה רעה את העונה, הסתבכה בתחתית הטבלה ולא הצליחה להתרומם, דבר שהוביל לפיטוריו של לוזון. המושיע במקרה הזה לא היה שייע, אלא אלי גוטמן. גוטמן שהסתכסך עם לא מעט קהלים עד אז, מצא בית חם אצל הפועל והפך לאהוב הקהל. הוא צייד את הקבוצה בשני בולגרים עם לב רחב וכשרון עצום (טלקינסקי וטופוזאקוב), לצד עמרי קנדה התזזיתי בעמדת המגן הימני. חוץ מגוטמן והחיזוק שהביא איתו, הייתה זו עונת השיא של הקשר האחורי, שי אבוטבול. אבוטבול, שגדל אצל האדומים, לקח פיקוד והפך באותה עונה לאחד הקשרים הטובים בליגה. אך מעל כולם מי שבלט בעונה זו הוא פאביו ג'וניור פריירה. החלוץ הגמלוני עם שיר השחקן המרגש וקווי הדמיון לזיטו אוגבונה, הפך לציר משמעותי בהישרדות של הפועל. הוא כבש שערים נגד היריבות השנואות, מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים, דבר שקנה לו מקום בלב האוהדים. ג'וניור בשילוב יתר הגורמים שצוינו, היו שותפים למסע הישרדות מרגש. הבסיס של אותה קבוצה הפך גם להיות זה שהוביל אותה לדאבל הנהדר ב-2010.
והעונה? עוד פעם הפועל מתמודדת כנגד הירידה. אבל בניגוד לעונות ההישרדות הקודמות, קשה העונה למצוא דמויות במועדון שאפשר להתחבר אליהם. "הכוכבים" אלטמן, רייכרט והרוש, הביעו שאיפה לעזוב ונשארו לבסוף בלב חצוי. אין אף זר מרגש בסגנון של אוגבונה או ג'וניור שמצליח לתת ערך מוסף. לא מסתמן שחקן בית משמעותי שמצליח להיות חיוני כפי שאבוטבול היה בזמנו. גם לא מסתמן שחקן רכש שמנצל את התקופה הקשה בשביל להיות גיבור האוהדים. נדמה שכל מי שעדיין בהפועל נתקע ולא הצליח לברוח בזמן מהספינה הטובעת. אני אפילו לא טורח להכיר לאחותי הקטנה את שמות שחקני הקבוצה, משום שאף אחד לא רלוונטי מספיק. באופן כללי יש הרגשה שהשחקנים שלובשים העונה את החולצה האדומה לא מבינים את המזל שנפל בחלקם להיות חלק ממועדון עם היסטוריה מפוארת ועשרות אלפי אוהדים מסורים. הפועל מורכבת כיום מחבורה של שחקנים חסרי מעוף שלובשים חולצה אדומה. עם צבא כזה של שכירי חרב, קשה לצאת למלחמה. בטח כשמשווים את הקבוצה הזאת ל"ספרטנים" שהשאירו את הפועל בליגה ב2004/5 וב2007/8.
