במספר הזדמנויות בקריירה המצליחה שלו כשחקן כדורסל, סטיב קר שקל לפרוש ולהפוך למאמן. אחרי שקרע את הרצועות בברך ב-1986, אחרי 5 עונות בליגה, רגע לפני שחתם בשיקגו, בעונת הפרישה. התזמון לא התאים. קר רצה לגדל את הילדים שלו ולהיות עם המשפחה בסן דייגו. אורח החיים כמאמן בליגה לא הכי מתאים לזה. הוא נשאר קרוב לפרקט בתפקידים שונים. הוא היה חלק מקבוצת הבעלות שקנתה את פיניקס ב-2004. הוא היה הג'נרל מנג'ר של הקבוצה בין 2007 ל-2010. בשאר השנים הוא שימש כפרשן ברשת TNT.
לחלק הראשון
לחלק השני
לחלק השלישי
לחלק הרביעי
לחלק החמישי
לחלק השישי
לחלק השביעי
ב-2013 קר החליט שהגיע הזמן לבצע את המהלך. עם 2 ילדים בקולג', המשפחה שלו נזקקה לו קצת פחות. קר התחיל להתכונן, לאסוף חומר, ללמוד. במשך שנתיים הוא אסף מהלכים, בנה מצגת, וירד לפרטים הכי קטנים של מאמן כדורסל. פרטים כמו המדיניות להצטרפות משפחות השחקנים למשחקי חוץ, מדיניות לגבי שחקנים שלא שיחקו במשחק (אימון) ועוד. קר בנה לעצמו תיקיה מאוד יסודית של איך יפעל כמאמן כדורסל.
הדבר הכי צפוי בזמן פלייאוף 2014 היה שקר יחתום בניו יורק ניקס. פיל ג'קסון ניהל את העניינים, וקר היה אמור לבוא ליישם את התקפת המשולש המפורסמת. לשניים היו 5 עונות משותפות בשיקגו. ב-6 במאי הווריורס פיטרו את מארק ג'קסון, ושיבשו את התוכניות עבור פיל ג'קסון. הווריורס סימנו 2 מועמדים עיקריים לעמדת המאמן, שניהם מעמדת השידור. סטן ון גנדי וסטיב קר. לייקוב ומאיירס פגשו את קר בשדה התעופה באוקלהומה סיטי. קר היה בעיר על מנת לשדר את את סדרת חצי הגמר בין הת'אנדר והקליפרס. במשך 3 שעות בחדר ישיבות, קר הציג לווריורס את החזון שלו. מצגת שהוא הכין מראש עם 60 שקופיות, כולל ירידה לפרטים והתאמה אישית לווריורס.
מה שקנה את לייקוב היה רשימת העוזרים שקר תכנן לשכור. בראש הרשימה היו דייויד בלאט, אלווין ג'נטרי ורון אדאמס. את בלאט אנחנו מכירים, ג'נטרי היה מאמן ראשי בפיניקס בזמן שקר היה הג'נרל מנג'ר שם. רון אדאמס היה עוזר מאמן שהסתובב בליגה מ-1992, וצבר ניסיון רב במכללות לפני. קר לא פחד לקחת עוזרים עם יותר ניסיון ממנו. ב-19 במאי קר הוכרז כמאמן הווריורס. בלאט בסופו של דבר קיבל הצעה לאמן את קליבלנד ולא חתם בווריורס, אבל ג'נטרי ואדאמס הגיעו כעוזרים בכירים. בנוסף אליהם קר הביא את לוק וולטון, ג'ארון קולינס, וברוס פרייז'ר. וולטון שיחק בליגה שנים רבות, זכה באליפות עם הלייקרס, ושיחק תחת פיל ג'קסון. קולינס שיחק בסאנס בזמן שקר היה ג'נרל מנג'ר שם. ברוס פרייז'ר שיחק עם קר במכללת אריזונה, והיה חבר טוב מאז.
מתחילים לעבוד
קר לא הסתפק בשיחות טלפון עם שחקנים. הוא טס לפגוש את מי שיכל. הוא אפילו טס לאוסטרליה לפגוש את אנדרו בוגוט. היה לו חשוב לפגוש את האריסון בארנס, והוא טס למיאמי, שם השחקן התאמן. בארנס סיים עונה שניה רעה. אחרי עונת רוקי סבירה, הוא הלך אחורה. חלק כמובן בגלל הירידה לספסל, אבל באופן יותר ספציפי קר חשב שג'קסון פשוט השתמש בו לא נכון. ג'קסון הפך את בארנס לשחקן המרכזי של החמישיה השניה שם לו את הכדור ביד, ונתן לו לשחק בידודים. גם השחקנים הטובים בליגה לא מצטיינים בבידודים, ובארנס עדיין היה צעיר. קר הבטיח לו "אני חושב שהשתמשו בך בעונה שעברה, בדרך שלא הייתה הכי טובה עבורך. אבל אם תקנה את השיטה שלי, יש לך סיכוי להצליח."
קר הבין בדיוק למה הוא נכנס. קבוצה שניצחה 51 משחקים, שחקנים שאהבו את המאמן הקודם ולא אהבו את הפיטורים שלו. עכשיו קר צריך לגרום להם לשחק בשיטה חדשה. לעשות שינוי, זה קשה אחרי עונה רעה. אחרי עונה טובה, זה קשה הרבה יותר. אבל לקר היה את האופי והישירות שקנתה את השחקנים כמעט מהרגע הראשון בשיחות שלו איתם.
קר רצה להוריד את מספר הבידודים למינימום. הוא רצה להניע את הכדור. זה לא הגיע מהאוויר, הווריורס היו במקום האחרון במסירות למשחק בעונת 13-14 עם 245 מסירות למשחק.
סמי גלפנד, ראש מחלקת האנליטיקס, הוסיף נתון נוסף ולא פחות חשוב: כשהווריורס מסרו יותר מ-3 מסירות בהתקפה, הם הובילו את הליגה בנקודות לפוזשנס. "כמעט בלתי עצירים". המטרה של קר הייתה להגיע ל-300 מסירות למשחק (לשם השוואה, שארלוט הובילה את הליגה עם 338 מסירות למשחק, הספרס, האלופה, הייתה שניה עם 334).
שוק חופשי וליגת קיץ
לווריורס לא היה יותר מדי כסף לבזבז. הם הוציאו את חריגת המיד לוול על שון ליווינגסטון. לליווינגסטון אין טווח שלוש, אבל הוא קלע נהדר מהמיד ריינג', והוא התאים בול למה שהווריורס חיפשו: ארוך, שומר טוב, אופי נוח שהתאים לקבוצה. לפני פתיחת המחנה מאיירס צירף גם את ליאנדרו ברבוסה. ברבוסה היה סקורר נהדר מהספסל בתקופה של קר שם.
כמו רוקיס אחרים בליגה, קר לא התבייש, ולקח על עצמו את אימון קבוצת ליגת הקיץ של הווריורס. ליגת הקיץ מיועדת בעיקר לתת דקות והזדמנויות לשחקנים אלמוניים ורוקיס. המאמנים הם בדרך כלל עוזרי המאמן. לקר היה חוזה ל-5 עונות, והוא לא התבייש ללכת לליגת הקיץ בשביל לצבור קצת נסיון. זו הייתה גם הזדמנות בשבילו לבדוק את השיטה שרצה ליישם.
ועכשיו דילמה
אחד הדברים שקר ביקש מהנהלת הווריורס זה סטרץ' 4. שחקן גבוה שיכול לקלוע שלשות. לווריורס היה את דייויד לי, השחקן הכי יקר בקבוצה, מכונת דאבל-דאבל, אבל בלי הטווח המבוקש, ושומר חלש. על הספסל היה את דריימונד גרין, שומר מצויין עם קליעה בינונית משלוש, ועדיין לא מספיק משופשף ומוכח. באותו זמן בדיוק לקווין לאב נמאס ממיניסוטה טימברוולבס. לאב היה השחקן הכי טוב בקבוצה רעה, קלע שלשות וריבאונדר נהדר. כמו לי, גם לאב נחשב לשומר חלש בליגה. הווריורס רצו אותו ונכנסו מייד לשיחות עם הטימברוולבס. מינסוטה רצו בתמורה את קליי תומפסון ודריימונד גרין.
הווריורס נכנסו לסבב שיחות ודיונים ארוך, דיון שהתרחש במקביל גם בין האוהדים. השאלה שסביבה נסב הדיון הייתה האם לוותר על קליי תומפסון או לא. גרין לא היה בדיון שכן זה היה לפני הפריצה שלו. 2 קולות היו נגד הטרייד בתוך הנהלת הווריורס: ג'רי ווסט וסטיב קר. ווסט הגדיל ואמר שאם הקבוצה מעבירה את קליי, הוא עוזב. הדיון הפנימי והחיצוני נמשכו זמן מה, ולבסוף הווריורס פרשו משיחות הטרייד וויתרו על לאב.
"אנחנו מעודדים דיון אינטנסיבי" אמר לייקוב "אבל אז זה העבודה שלי לקבל החלטה. אני בהחלט מקשיב רוב הזמן למה שהקבוצה מחליטה ואז אנחנו פשוט עושים את זה וממשיכים. אני חושב שזה מה ששונה. זה מה שמבדיל אותנו. זו הדרך של עמק הסיליקון, הדרך היזמית. זו לא הדרך של חברות גדולות."
כדי לגבות את ההחלטה, הווריורס העניקו לקליי הארכת חוזה בשווי 70 מליון דולר ל-4 עונות. הדיון על ההחלטה של הווריורס נמשך בפורומים בטורים ובתוכניות הטלוויזיה, אבל לא לאורך זמן. חודשיים-שלושה לתוך העונה, קליי הוכיח את צדקתם של הווריורס, וגם שהחוזה החדש נמוך.
עוד תמיכה לבארנס
דיברנו קודם על החשיבות של בארנס וההצלחה שלו לקבוצה ולקר. אחרי 2 משחקי אימונים היה עוד צעד אחד שקר רצה לעשות כדי לעזור לשחקן הצעיר – להעלות אותו לחמישיה. בשביל שזה יקרה היה צריך להוריד את איגודלה לספסל. השחקן הותיק פתח בחמישיה בכל 758 המשחקים שלו בליגה עד אותו שלב, ומדובר בסוג של הורדה בדרגה.
קר עשה את זה בישירות ועדינות. איגודלה היה סקפטי אבל לא פסל על הסף. לקר היו טיעונים טובים. החמישיה השניה הייתה לא אפקטיבית בעונה הקודמת, והייתה צריכה מנהיג ועושה משחק כמו איגודלה. איגודלה העריך את היושר של קר. "הסכמתי עם החזון הגדול שלו. אני בליגה 11 שנים ואני רוצה שהמקצוענות שלי תהיה משהו בולט". איגודלה הסכים. זה היה רגע משמעותי בקבוצה, כי אחרי שאיגודלה הסכים לרדת לספסל, מי יכול להרשות לעצמו להתלונן?
פציעה-ברכה
בנובמבר הגיעה מכה שבדיעבד התבררה כברכה. דייויד לי נפצע בשריר הירך. קר הכניס את גרין לחמישיה במקומו. יש דיווחים שבעונת 13-14 העוזרים של ג'קסון ביקשו מג'קסון להוריד את לי לספסל לטובת גרין. זה היה אמור לשפר את ההגנה של החמישיה הראשונה, ולשפר את ההתקפה של החמישיה השניה. לפי אותם דיווחים ג'קסון לא היה מוכן לשמוע על זה. אין אישור לאותם דיווחים. יש גם דיווחים שגם אם לי לא היה נפצע, קר שקל לפתוח עם גרין. קר שולל אותם חד משמעית: "אם לי לא נפצע, הוא עדיין בחמישיה."
תיקונים קטנים בדרך לדרוס את הליגה
הווריורס נצחו את חמשת המשחקים הראשונים של העונה. ואפילו עברו את יעדי המסירות שקר וגלפנד הציבו. הבעיה הייתה שהם איבדו כדורים בצורה מסחררת. במשחק החמישי של העונה הם איבדו 26 כדורים, בשישי הגיע ההפסד הראשון, גם הוא מלווה ב-26 איבודי כדור. אחרי שבעה משחקים הם החזיקו בממוצע של 22 איבודי כדור למשחק. קר החליט לפשט את ההתקפה של הווריורס. הוא הוריד את מספר התרגילים מ-20 ל-5. זה עבד. הווריורס יצאו לרצף של 16 נצחונות.
ב-2 לדצמבר יצא לי לבקר באורקל ארינה במשחק הבית נגד אורלנדו מג'יק. גולדן סטייט חזרו ממסע משחקי חוץ מושלם. זה היה ממש תחילת העליה של הקבוצה, וחדר העיתונאים היה מנומנם למדי. המון עמדות עבודה פנויות, מעט מאוד עיתונאים, רובם בטי שירט וג'ינס. שנה ו-3 חודשים אחרי, בביקור הבא שלי באורקל, לא היה שולחן פנוי. המון עיתונאים, כולם בחליפה.
3 שניות לסיום המשחק סטף קרי קלע שלשת נצחון והווריורס נצחו 98-97. סטיב קר נשאל בעיקר על דריימונד גרין וקרי.
קרי הוקף בעיתונאים בחדר ההלבשה. ג'רי ווסט נכנס לברך את השחקנים על הנצחון, אבל סירב לדבר עם עיתונאים – נותן את הקרדיט לשחקנים. היה שמח. אני בעיקר הצטלמתי. עם ג'ים ברנט (פרשן הבית של הווריורס), מרק ספירס (פרשן ביהאו), אית'ן שטראוס (אז כתב ESPN, כיום באתלטיק), אנדרו בוגוט (בלי ידיעתו). אחרי המשחק גם קיבלתי סלפי עם קרי וקליי. ביציאה פגשתי את ג'ו לייקוב ואמרתי לו תודה. חלק מהתמונות יצאו מטושטשות. התרגשות וזה.
חודשיים לתוך העונה היה ברור לכולם שהווריורס הם לא תופעה חולפת. הווריורס היו הקבוצה הכי טובה בליגה.
לא נחים על זרי הדפנה
קר הקל על הארגון לאמץ עוד חידושים טכנולוגיים. לווריורס היה את לוח הנסיעות הכי ארוך בעונת 14-15 (במזרח יש המון קבוצות באיזורים קרובים. במערב יש קבוצות שגיאוגרפית יותר קרובות למזרח כמו מיניסוטה, אוקלהומה סיטי, ניו אורלינס). הווריורס רצו לשנות את הרגלי השינה, בעידודו של קיקי ליילס. הווריורס שכרו את שירותיה של צ'רי מה, חוקרת מסטנפורד שחקרה ב-2011 הרגלי שינה אצל ספורטאים. ההמלצות שלה היו לקצר את תנומת הצהריים משעתיים-שלוש לחצי שעה, להאריך את שנת הלילה. הארגון שינה את הנסיעות שלו, כדי להימנע מטיסות ארוכות בלילה.
בנוסף הקבוצה עבדה על עיבוד המידע הרב שאספו על השחקנים כדי לבדוק את הבריאות והכושר שלהם. הם עבדו עם חברה פינית בשם אומגה וייב בשביל להעריך את השינויים בקצב הלב. הם ציידו את השחקנים בGPS אלחוטי שמדד תאוצה, כח שהופעל על העצמות והמפרקים, שינויי כיוון בזמן אמת (רק באימונים, במשחקים אסור להשתמש בציוד כנ"ל).
השחקנים מילאו משוב יומי כדי להעריך את המוכנות שלהם למשחק. איך הם ישנו, כאבים אם יש, מהירות מחשבה ועוד. כל הנתונים האפשריים נאספו. הווריורס יכלו לעשות החלטות מושכלות על מנוחה והשבתות של שחקנים. באיזור מרץ קרי ותומפסון התחילו להראות סימנים שהם מתקרבים לקו האדום (ירידה ביכולת לקראת הפלייאוף\פציעה). קרי ישב 2 משחקים בחוץ, באינידיאנה ודנבר. קליי גם ישב בחוץ במשחק בדנבר. למרות זאת הוא נקע את הקרסול מספר ימים אחר כך וקיבל עוד 3 ימי מנוחה.
הרמוניה
שנה אחרי שמרק ג'קסון הפריד את הצוות שלו מההנהלה, התעלם מאנשי האנליטיקס, ולא אפשר לאנשי הנהלה מסוימים להגיע לאימונים, תחת סטיב קר דברים נראים אחרת. סמי גלפנד, קירק לייקוב וג'רי ווסט הפכו לדמויות רצויות באימון. קר עודד את כולם להציע הצעות. זו החזון שלייקוב וגובר ראו מול עינהם כשקנו את הקבוצה. הווריורס לא הרגישו כמו עבודה.
גולדן סטייט סיימה את העונה עם 67 נצחונות, הקבוצה העשירית בהיסטוריה של הליגה להגיע למספר הזה. שיפור של 16 נצחונות מהעונה לפני כן, השיפור הכי גדול בהיסטוריה לקבוצה שסיימה עם מעל 50 נצחונות. כמובן שזה היה שווה מקום ראשון במערב ובליגה.
סטף קרי זכה בפרס ה-MVP. הווריור השני לעשות זאת אחרי ווילט צ'מברליין ב1960. הוא שיפר את שיא השלשות מ-272 ל-286.
דריימונד גרין רשם עונת פריצה נהדרת וסיים שני בהצבעות לפרס שחקן ההגנה אחרי קוואי לנארד. אין ספק שקוואי היה זוכה ראוי, אבל הדרך שבה הוא זכה הייתה עוול לגרין. תארי העונה האישיים ניתנים בהצבעות עיתונאים. נעזוב את הפוליטיקה של ההצבעה, ונאמר שחלק גדול מהמצביעים כלל לא ראה את גרין. גרין בבירור היה אחד מ-3 שחקני ההגנה הטובים בליגה, ולמרות זאת הוא נעדר מיותר מדי הצבעות. הוא סיים עם הכי הרבה בחירות למקום הראשון, אבל בניקוד הכללי, קוואי סיים לפניו.
קליי תומפסון השתפר והסביר למה הווריורס לא רצו לותר עליו בקיץ. השיא הגיע במשחק 52 נקודות נגד סקרמנטו, כשברבע השלישי קליי מכניס את עצמו לספר השיאים עם 37 נקודות – הכי הרבה ברבע אחד אי פעם.
האריסון בארנס הראה שיפור אדיר ביעילות. אפילו מריסי ספייטס, שכולם ויתרו עליו חוץ מקר, השיג ממוצע של 10.4 נקודות ו-4.3 ריבאונדים והפך לאהוב הקהל. הווריורס סיימו את העונה הסדירה הטובה בתולדותיהם, אבל לכולם היה ברור שזה לא נגמר. עונה כזו בלי אליפות, לא שווה כלום.
פלייאוף!
גולדן סטייט הגיעה לפלייאוף עם יתרון ביתיות עד הסוף. לראשונה מאז 1976 שהווריורס נכנסו לפלייאוף כפייבוריטים. למרות העונה המדהימה של הווריורס, לא מעט פרשנים הימרו נגדם, כשהכי רועש היה צ'ארלס בארקלי. קבוצות שמתבססות על ג'אמפ שוטס לא לוקחים אליפות, בטח לא קבוצות שמתבססות על שלשות. כולם דיברו על ההתקפה השבירה של הווריורס, אבל פספסו את ההגנה המדהימה. הווריורס סיימו מקום ראשון בדירוג הגנתי, ומקום ראשון בקצב משחק. הם היו הראשונים לעשות את זה מזה 37 שנים! בדירוג התקפי הם היו מקום שני. סטיב קר הסתכל על 3 נתונים בבוקס סקור בסיום כל משחק: אסיסטים, איבודים, ואחוזי הקליעה של היריבה. הווריורס הובילו את הליגה באסיסטים ואחוזי קליעה של היריבה. הם היו באמצע באיבודי כדור.
בסיבוב הראשון הם פגשו את ניו אורלינס של אנתוני דייויס. הפליקנס נכנסו לפלייאוף ברגע האחרון, על חשבון אוקלהומה סיטי שנאלצה להסתדר רוב העונה בלי קווין דוראנט. אחרי שני נצחונות ביתיים, הווריורס מצאו את עצמם בפיגור 17, 6 דקות לסיום משחק 3. הווריורס רשמו קאמבק אדיר, שנגמר בשלשת שיוויון של קרי 3 שניות לסיום, והמשחק הלך להארכה. בהארכה גולדן סטייט נצחה, והמשחק הרביעי הוא לפרוטוקול בלבד. סוויפ של הווריורס בסיבוב הראשון.
בסיבוב השני הווריורס פוגשים את ממפיס, על הנייר, אחד המאטצ' אפים הכי קשים שלהם. שתי הקבוצות התבססו על ההגנה, אבל בזמן שהווריורס אהבו לרוץ ולייצר נקודות במגרש הפתוח, ממפיס אהבה קצב איטי ולהכריח את היריבות לשחק על חצי מגרש. המשחק הראשון הסתיים ב-15 הפרש לווריורס, אבל הקצב היה של ממפיס. במשחק השני ממפיס גנבה את הביתיות עם נצחון 97 – 90. ממפיס כפתה על גולדן סטייט 20 איבודי כדור והגבילה אותם ל-42% מהשדה, ו-23% לשלוש. משחק 3 היה העתק הדבק. הווריורס לא קלעו, איבדו, וממפיס עלתה ליתרון 2 – 1. המצב נראה עגום.
רון אדאמס הגיע עם רעיון שהיה אמור לעזור לווריורס בהגנת הפנים, ולפגוע בהגנה של הגריזליס. הרעיון של אדאמס היה להעביר את אנדרו בוגוט, הסנטר של הווריורס ל"שמור" על טוני אלן, השומר המצטיין של ממפיס, וקלע מזעזע. בדרך הזו אמנם בארנס וגרין יצטרכו להתמודד עם ראנדולף וגאסול, אבל בוגוט יהיה חופשי לעזור להם. בנוסף, בכלל שאלן יפגע בהתקפה של ממפיס, התקווה הייתה שהוא ירד לספסל, ואז גם ההגנה תפגע.
הגריזליס לא היו מוכנים למהלך הזה. אלן עמד חופשי על קו השלוש, ולקח 3 זריקות ברבע הראשון, יותר מכל משחק במהלך העונה. הוא כמובן החטיא את שלושתם. אלן שיחק רק 15 דקות במשחק, אחרי שבשאר המשחקים בסדרה, שיחק לפחות 30 דקות. הוא סיים עם 2 מ-9 מהשדה. בלעדיו הווריורס מצאו המון חופש בהגנה של הגריזליס וקלעו 14 מ-32 לשלוש (42.3%), ו47.5% מהשדה. קרי היה מבריק עם 33 נקודות. הווריורס נצחו בקלות, למרות 21 איבודי כדור.
למחרת דייב יורגר דיבר על כך שאלן בכלל פצוע, ויש סיכוי שלא ישחק במשחק 5. זה לא עלה אחרי משחק 4. אלן אכן לא עלה למשחק 5. אלן אכן לא שיחק במשחק 5, ובמשחק 6 הסתפק ב-6 דקות. במשחק 5 גריזליס הובילה ב-10 2 דקות לסיום הרבע הראשון. הווריורס רצו 11 – 0 ולא הסתכלו אחורה. הם סיימו את הסדרה ב-6 משחקים. יש כאלו שיגידו שהשינוי של רון אדאמס ניצח לווריורס את הסדרה. יש כאלה שיגידו שזו הפציעה של אלן יותר מהשינוי של אדאמס. האמת כנראה באמצע. מה שחייבים להכיר בו זה שהווריורס הוכיחו את היכולת שלהם להסתגל.
בגמר המערב גולדן סטייט פגשה את יוסטון וג'יימס הארדן, מי שסיים שני במירוץ ל-MVP. כולנו ציפינו לגמר מערב בין הווריורס והאלופה היוצאת סן אנטוניו ספרס, אבל הספרס הפסידו בסיבוב הראשון לקליפרס בשבעה משחקים. גם מאבק נגד הקליפרס היה מעניין ושחזור של הסדרה מ-2014. הקליפרס כבר היו עם חצי רגל בגמר כשהובילו בסדרה נגד יוסטון 3 – 2 וב-18 הפרש ברבע הרביעי של משחק 6. הכל נראה אבוד והארדן כבר ירד לספסל, אלא שיום קליעה הזוי של ג'וש סמית' וטרבור אריזה, עשה קאמבק אדיר ששלח את הסדרה למשחק 7, ובעקבותיו את יוסטון לגמר המערב.
במשחק הראשון גולדן סטייט נצחה ב-4 הפרש, אחרי שהובילה כבר ב-11. במשחק השני ליוסטון היה כדור אחרון בפיגור נקודה, אבל הכדור היה עדיין בידיים של הארדן כשהבאזר נשמע. המעבר ליוסטון לא עזר ודווקא במשחק השלישי הווריורס נתנו את משחקם הטוב בסדרה ועלו ליתרון 3 – 0 בלתי מחיק. הארדן התפוצץ במשחק 4 ל-45 נקודות והוביל את הרוקטס לנצחון, אבל הרגע המדאיג במשחק היה כשקרי אכל הטעיה של אריזה, קפץ מעליו ונחת על הראש\צוואר. קרי ירד לחדר ההלבשה, אבל חזר למשחק.
גולדן סטייט סגרה עניין במשחק החמישי, אבל גם בו היה רגע מפחיד, ושוב אריזה מעורב. הפעם זה היה קלי שעשה הטעיה, אריזה קפץ לחסום ונתן לקליי ברך בראש. אחרי המשחק קליי פיתח סימנים של זעזוע מוח, אבל היה מספיק זמן עד הגמר להתאושש.
הגמר הגדול
מדינת ישראל כולה הייתה במתח. בצד אחד גולדן סטייט. בצד השני, דייויד בלאט. ולברון ג'יימס. הגמר בין קליבלנד וגולדן סטייט הוצף שעיתונאים ישראלים שרק רצו לדעת מה האמריקאים חושבים על בלאט. קליבלנד הגיע לגמר בלי קווין לאב שנפצע בסיבוב הראשון של הפלייאוף, ועם קיירי שהחסיר משחקים במהלך הפלייאוף.
משחק 1 היה צמוד ומותח. קליבלנד הצליחה לפגוע ביעילות של הווריורס בהתקפה ולהוריד את כמות הנקודות שלהם. בצד השני היה להם את לברון ג'יימס וזה המון. הווריורס הובילו בשניות הסיום, לפני שטימופי מוזגוב השווה והמשחק הלך להארכה. הווריורס פתחו את ההארכה בריצת 10 – 0, אבל המכה הגדולה לבלאט הייתה כשקיירי שבר את פיקת הברך וסיים את הסדרה. קיירי היה נהדר לא רק בהתקפה במשחק הזה, הוא גם שמר מצויין את קרי.
זה לא שבר את קליבלנד שעלתה נחושה למשחק השני עם מתיו דלבדובה שנדחף לקרי לתוך הגופיה. הפעם היה התור של קליבלנד להוביל בסיום ולראות את הווריורס חוזרים ושולחים את המשחק להארכה. בהארכה קליבלנד עלו ליתרון 5, לפני שגולדן סטייט חזרה ליתרון נקודה. מתיו דלבדובה לקח ריבאונד התקפה ענק 10 שניות לסיום, והעלה את קליבלנד ליתרון נקודה. הווריורס לא הצליחו לקלוע. דלבדובה החזיק את קרי על 5 מ-23 מהשדה. לברון היה ה-MVP, אבל דלבדובה היה האקס פקטור.
במשחק 3 קליבלנד הובילה לאורך כל הדרך עם משחק מצוין של לברון. גם קאמבק של הווריורס בסיום, ו-36 נקודות ברבע הרביעי, הספיקו רק להפסד ב-5 הפרש. הווריורס היו בבעיה. קליבלנד הלכה ללברון בהתקפה פעם אחר פעם. בידודים ופוסט אפים, מעט מאוד מסירות. זה האט את המשחק ולא איפשר לגולדן סטייט לרוץ, כי קליבלנד כמעט לא איבדה כדורים. ההגנה של קליבלנד בחצי המגרש הייתה מצויינת, ולקליבלנד היה משהו שלגולדן סטייט אין – שחקן בלתי עציר בעליל – לברון ג'יימס.
ניק יורן
כל זה ועוד הטריד את כל צוות האימון של הווריורס, וגם את ניק יורן. יורן התחיל את דרכו בליגה כמתמחה בפיניקס ב-2009. כמובן שמי ששכר אותו היה סטיב קר. יורן היה עורך וידאו בשביל צוות האימון וההנהלה. כשקר עזב את פיניקס הוא דאג שיורן יתקבל לצוות במשרה מלאה. הוא עדיין היה בפיניקס כשקר הצטרף לווריורס. הוא שכר אותו בתור עוזר מיוחד. יורן התעסק עם וידאו ועוד כל מיני דברים, כולל הצרכים האישיים של קר. קר יכל להביא עוזר אישי, אבל העדיף לקחת את יורן בשביל שיהיה עוד מוח כדורסל שאפשר לדבר איתו. הוא עודד את יורן להעלות רעיונות.
יורן הלך שנה אחורה, לגמר 2014, כדי לראות איך גרג פופוביץ' התמודד עם לברון, אז במיאמי. בשיוויון 1, פופוביץ' הוציא את טיאגו ספליטר מהחמישיה והכניס במקומו את בוריס דיאו. המטרה הייתה לחזור לבסיס, מסירות, הגנה, לשחק חכם יותר ממיאמי. זה עבד.
המהלך שיורן הציע היה דרסטי יותר, מה גם שהווריורס היו בפיגור של משחק. דיאו אמנם נמוך מספליטר ב3 אינץ', אבל עדיין יכול לשחק סנטר עם הרוחב שלו. יורן הציע להוריד את בוגוט לספסל ולהכניס במקומו את איגודלה. הווריורס ישחקו בלי סנטר, אבל איגודלה היה שומר מספיק טוב וחכם בשביל להתמודד עם ג'יימס. יורן דיבר עם וולטון לילה לפני משחק 4. וולטון עודד אותו להעלות את זה בפני שאר המאמנים והם דיברו על זה למחרת בבוקר, בוקר המשחק.
הרכב המוות כמו שהוא כונה (קרי-קליי-איגודלה-בארנס-גרין) לא היה זר לווריורס. אבל הוא נועד למשימה ספציפית – ריצות קצרות. הוא איפשר לווריורס לרוץ ולצבור נקודות במהירות מסחררת. היו לו חסרונות ברורים, והפחד הוא שאם הוא נשאר על הפרקט דקות ארוכות הם יתגלו.
קר קנה את הרעיון. הוא סמך על איגודלה, וחשב שזה ישפר את הריווח בהתקפה, יפתח נתיבי מסירה. הווריורס שמרו את הקלפים קרוב לחזה ולא עדכנו את התקשורת, גם כשנשאלו על שינויים בהרכב. רק דקות מעטות לפני המשחק, כשהליגה מחייבת את הקבוצות למסור את ההרכבים, למדו כולם על השינוי.
"אם זה לא עובד, זו אשמתך," קר צחק עם יורן לפני המשחק, "ואם כן, אני לוקח את כל הקרדיט."
איגודלה עצר את לברון על 20 נקודות ביעילות נמוכה. הוא קלע בעצמו 22. הווריורס נצחו את משחק 4 ב-19 הפרש. קר נתן ליורן את הקרדיט לשינוי. הוא בילה את מסיבות העיתונאים בהתנצלות על כך ששיקר.
במשחק 5 לברון חזר ליכולת הרגילה שלו – טריפל דאבל של 40-14-11, אבל גולדן סטייט הייתה קבוצה אחרת. המומנטום היה בצד שלה, והייתה לה המון רוח גבית בבית. קרי רשם את משחקו הטוב ביותר עם 37 נקודות וסל בלתי נשכח על דלבדובה.
במשחק 6 בקליבלנד גולדן סטייט יצאה ישר מהשריקה ועלתה ליתרון 28-15 ברבע הראשון. קליבלנד חזרה ברבע השני, אבל גולדן סטייט רשמה עוד רבע מצויין ונצחה בסיום 105 – 97 וזכתה באליפות.
אנדריי איגודלה קיבל את פרס הפיינלס MVP אחרי ששינה את הסדרה. בוגוט בקושי שיחק ב-3 המשחקים האחרונים. זה לא הפריע לאף אחד בחגיגות. גם דייויד לי, שהתחיל את העונה כפאוור פורוורד הפותח, נפצע, איבד את מקומו, ובקושי שיחק בפלייאוף חגג. במשחק השלישי לי עלה והיה חלק מהקאמבק בסיום. זה עזר לווריורס לשנות מומנטום לפני משחק 4.
ללייקוב היה מסר חשוב לאוהדים במצעד הנצחון: "זה לא קרה במקרה. שום דבר מזה לא קרה במקרה. זה לא יהיה מקרה כשזה יקרה שוב!"
לאחר הגמר התארחתי בתוכנית מגרש פתוח לדבר על התחושות והמחשבות.
לחלק הראשון
לחלק השני
לחלק השלישי
לחלק הרביעי
לחלק החמישי
לחלק השישי
לחלק השביעי
אהבתם את הטורים? רוצים לקבל אותם ארוזים בספר עם תוספות? קנו ותהנו
תגובה אחת
אזכור מופיע גם ב הסיפור של גולדן סטייט - חלק 10 - סיכום וטעם של עוד - הזווית