הסיפור של גולדן סטייט – בנייתה של שושלת – חלק 5 – בירא עמיקתא

לחלק הראשון
לחלק השני
לחלק השלישי
לחלק הרביעי

אחת הקלישאות הגדולות בסרטים הוליוודיים זה שכל פעם שאתה חושב שלא יכול להיות רע יותר, נהיה רע יותר. רק כשאתה חושב שכבר אין שום מוצא, אז המצב מתהפך. ככה מתגלגל גם סיפורינו.

ה-19.3.2012 היה אמור להיות ערב שכולו חגיגה באורקל ארינה. ההנהלה החדשה סוף סוף תיקנה עוול של המון שנים של ההנהלה של קוהאן ורוואל. כריס מאלין שיחק 16 עונות בליגה, 13 מתוכן בגולדן סטייט. הוא היה כוכב בסדר גודל בינוני, אבל העובדה ששיחק בנבחרת החלומות (היחידה!) ועוד הישגים הצדיקה את תליית הגופיה שלו בגג האולם. קוהאן אפילו לא חשב על זה, גם כשמאלין היה ה-GM של הקבוצה, ובטח לאור איך שהצדדים נפרדו. לייקוב וגובר באו לתקן. אחד התיקונים זה לתת לקהל גיבורים, לתת לו להוקיר את הגיבורים שלו.

אלא ש-3 אירועים מרכזיים שקדמו לערב הזה הפכו את החגיגה למטח בוז כלפי הבעלים, כזה שהזכיר את אותו אולסטאר בשנת 2000 (ראו חלק 2 של הסיפור):

1. הלינסנטי וכל מה שהוא הביא איתו. ג'רמי לין היה שחקן ווריורס עד לפני פתיחת העונה, ילד מקומי. הוא שוחרר רגע לפני פתיחת העונה כדי לפנות מקום לצ'ארלס ג'נקינס. זכור לכם איזה צ'ארלסניטי?
2. הטרייד שהעביר את מונטה אליס לבאקס, שישה ימים לפני אותו ערב, בתמורה לאנדרו בוגוט עם קרסול שבור.
3. שוב טנקינג, והאירוניה היא, שלכריס מאלין היה חלק מרכזי בזה.

Embed from Getty Images

אבל בואו נתחיל מהתחלה.

ירוקים ודינוזאורים

בחלק הקודם סיפרנו שב-13.4, ערב סיום עונת 10-11, כבר דלף החוצה הרכש הראשון של ג'ו לייקוב בהנהלה. לייקוב חיכה כמו שהבטיח עונה שלמה לפני שהתחיל לאייש את ההנהלה באנשים שלו. הרכש הראשון היה בוב מאיירס שהגיע על תקן עוזר ג'נרל מנג'ר. מאיירס היה סוכן שחקנים מוערך. גדל באיזור המפרץ ואוהד של הווריורס מילדות, הוא שיחק כדורסל מכללות ב-UCLA, שחקן קצה ספסל. המאמן של אותה קבוצה הציג אותו לארן טלם, הסופר אייג'נט הגדול, ומאיירס התחיל התמחות בסוכנות שלו. הוא עבד שם 14 שנה וייצג שחקני NBA רבים, לפני שהתחיל לחשוב על שינוי קריירה. ב-2006 הוא מונה להנהלת הסוכנות. מאיירס חיפש כיוון חדש, וכשלייקוב קנה את הווריורס, הוא ביקש מדני איינג' שיקשר בינהם. איינג' הכיר את לייקוב מהסלטיקס, והרים טלפון ללייקוב להמליץ על מאיירס.

השניים נפגשו לראשונה בדצמבר 2010. מאיירס לא חשב שיש סיכוי, אבל לייקוב המשיך לחשוב עליו. הוא רצה אאוטסיידר, הוא רצה פנים חדשות, הוא רצה מישהו שיודע איך דברים עובדים, אבל לא שוב אותם שמות. בסופו של דבר הוא הגיע לסיכום עם מאיירס שהוא יצטרף להנהלת הווריורס כעוזר ג'נרל מנג'ר, ילמד את התפקיד מלארי ריילי, ואם הכל יעבור חלק, תוך שנה-שנתיים יירש אותו.

כדי לאזן את הפנים החדשות, שבועיים אחרי זה לייקוב הביא דינוזאור – ג'רי ווסט. ווסט שחקן מוערך, הלוגו של הליגה, עבד שנים רבות בלייקרס והרכיב שם כמה וכמה אלופות. גם את ממפיס הוא הפך לקבוצת NBA. בגיל 73 לא נשארו לו יותר מדי אתגרים בכדורסל, אבל הוא הסכים לבוא לווריורס כחלק מההנהלה בשני תנאים – 1. הוא מדווח ישירות ללייקוב וגובר. 2. בשום מצב אין לו מילה אחרונה. הוא לא רצה לקחת את זה על עצמו. כמו בחברות הסטארט אפ שהוא קנה, גם פה לייקוב ידע לאייש את ההנהלה באנשים הנכונים.

Embed from Getty Images

קית' סמארט רשם עונה טובה, אבל לא מספיק טובה כדי שהווריורס ישאירו אותו בתפקיד. לייקוב רצה מאמן שיביא איתו קשיחות, הגנה, וישנה את צורת החשיבה של הקבוצה. בסופו של דבר הקבוצה התבייתה על מרק ג'קסון, 14 שנה בליגה כשחקן ופרשן מוערך. ג'קסון הסתמן כמי שיוכל להנהיג את הקבוצה הצעירה, כמישהו שיצליח לתקשר איתם, ולתת להם את המוטיבציה הדרושה. על חוסר הנסיון שלו כמאמן הוא פיצה עם נסיון עשיר כשחקן, והיכרות טובה עם הדור הנוכחי של הליגה.

ושוב, לצרכי איזון, הווריורס הביאו עוד דינוזאור. יומיים לפני הדראפט הקבוצה נפרדה מרוברט רוואל. מהלך שאוהדי הקבוצה חיכו לו בכליון עיניים. אפילו מסיבת עיתונאים לפרידה לא הייתה. רק הודעת יח"צ של הקבוצה על כך שרוואל מפנה את מקומו, ורוואל שהודה לקבוצה על ההזדמנות. במקומו שכר לייקוב כנשיא הקבוצה את ריק וולטס. וולטס היה בתפקידים שונים בהנהלה של הסופרסוניקס בין 1969 ל-1979. ב1982 עבר להנהלת הליגה, והיה מספר 3 אחרי דייויד סטרן ואדם סילבר. הוא האיש שהביא את תחרות ההטבעות לאולסטאר, והאיש שמיתג את נבחרת החלומות.

לאחר שעזב את הליגה עבד שנים רבות בהנהלה של פיניקס. במאי 2011 וולטס יצא מהארון. בספטמבר הוא פרש מההנהלה של הסאנס כדי לעבור לגור בסן פרנסיסקו עם בן זוגו. כמה שבועות לאחר מכן הווריורס הביאו אותו כנשיא הקבוצה החדש. היותו הומוסקסואל הובילה אותו במסלול החיים לאיזור המפרץ ולווריורס. יהיה לה תפקיד נוסף כשהתפקוד של מרק ג'קסון, הומופוב מוצהר, יעלה לדיון בקיץ 2014.

Embed from Getty Images

דראפט ושביתה ארוכה

בדראפט 2011 הווריורס קיבלו את הבחירה ה-11, שם מצאו את קליי תומפסון. הווריורס חיפשו שותף לקו האחורי לקרי, שחקן שמסוגל לקלוע שלשות, שחקן גבוה מספיק בשביל לקחת משימות הגנתיות. היו ספקות רבים לגבי היכולת ההגנתית שלו לפני הדראפט, בעיקר כי קליי נראה איטי מדי בשביל לשמור על גארדים זריזים. הווריורס ראו בו שותף ראוי. שתי האופציות האחרות שחשבו עליהן היו קוואי לנארד וכריס סינגלטון. קליי היה העדיפות הראשונה. ג'רי ווסט דחף מאוד לבחור בקליי. ווסט הכיר את מייקל, אביו של קליי, ששיחק בלייקרס בשנות ה-80, וגם את קליי עוד מאז שקליי היה נער. שבוע לפני הדראפט, כשקליי הגיע לאימון בווריורס, ווסט לקח הצידה את הסוכן שלו והודיע לו ש"זה הבחור שלנו".

ב-1.7 התחילה השביתה. לאחר שהשחקנים והבעלים לא הצליחו להגיע להסכמה על ה-CBA, הבעלים השביתו את הליגה. זה אומר שלקבוצות אסור היה ליצור קשר עם שחקנים או אפילו לדבר עליהם בתקשורת. בטח לא להביא אותם לאימונים. סטף קרי עבר ניתוח בקרסול ימין לשחזור 2 רצועות ואת תקופת השיקום העביר סטף בשארלוט מכיוון שגם ככה לא יכל להגיע למתחמי האימונים של הווריורס. שם פגש את ברנדון פיין. מאמן אישי ובעלים של חברת אקסלרייט.

סטף הפך ללקוח הגדול הראשון של החברה, ומאז ועד היום, מתאמן עם פיין כל קיץ. פיין הכיר לסטף סגנון אימונים חדש שעבד על הצד המנטלי כמו גם הצד הגופני. למשל כדרור תוך התמסרות עם כדור טניס. זריקות תוך כדי מגע עם ספוגים, ועוד כל מיני תרגילים שנועדו לדמות משחק.

בנובמבר הליגה סוף סוף הגיעה לסיכום עם השחקנים והוחלט על עונה עם 66 משחקים שיצאה לדרך בחג המולד. השביתה הארוכה הייתה אמורה להיות לטובת סטף, ולתת לקרסול שלו מספיק זמן להתחזק ולהחלים כמו שצריך. בפועל הקרסול לא הצליח לעבור אפילו את משחקי ההכנה. במשחק ההכנה האחרון נגד סקרמנטו קרי נקע את הקרסול אחרי שינוי כיוון לא טוב בהגנה. הוא עדיין שיחק בפתיחת העונה, אבל במשחק השני של עונה נחת על הרגל של קייל קורבר וירד לחדר ההלבשה. הוא הפסיד משחק אחד, וחזר, אלא שבמשחק השישי של העונה הוא שוב נקע את הקרסול, הפעם בלי מגע. סטף חטף כדור ורצה לצאת קדימה כשזה נראה כאילו הקרסול שלו העדיף להשאר במקום. היה ברור שהקרסול לא בסדר. קרי החסיר משחקים, וכל פעם שחזר נפצע שוב. בסופו של דבר הוחלט להשבית אותו ב-10 למרץ. סטף רשם את העונה הגרועה בקריירה שלו, רק 26 משחקים ורק 14.7 נקודות למשחק.

אלא שהווריורס עדיין היו בתמונת הפלייאוף באותו שלב עם מאזן של 17 – 21. הבעיה הגדולה – בחירת הדראפט של הווריורס הייתה שייכת ליוטה, ומוגנת רק טופ 7. זה אומר שאם הבחירה לא ב-7 הראשונות, הווריורס מפסידים אותה. מה עושים? משביתים את השחקן הכי טוב, ואת השני מעבירים בטרייד בשביל שחקן שסיים את העונה.

דאמב אנד דאמבר

אז מה הוא אותו טרייד מזעזע שבגללו הבחירה של הווריורס הייתה אמורה לעבור ליוטה? בקיץ 2008 אחרי העזיבה של בארון דייויס, כריס מאלין חיפש רכז שימלא את מקומו. הוא התביית על מרכוס וויליאמס ששיחק 2 עונות בברוקלין. בתמורה לשחקן הצעיר הוא הסכים לתת לברוקלין בחירת סיבוב ראשון מוגנת: ב-2011 מוגנת לוטרי, ב-2012 מוגנת טופ 11, וב-2013 מוגנת טופ 10, אחרת היא הופכת ל-2 בחירות סיבוב שני. מרכוס וויליאמס שיחק בווריורס סך הכל כולל הכל 54 דקות! דון נלסון פשוט לא ספר אותו וייבש אותו על הספסל.

כאילו שהטרייד הזה לא היה מספיק נוראי, הגיע ריילי והפך אותו לנוראי עוד יותר. הליגה מונעת מקבוצות בליגה להעביר 2 בחירות דראפט רצופות מראש. זאת אומרת שקבוצה היום לא יכולה למסור 2 בחירות עתידיות רצופות. הטרייד של מאלין חסם למעשה אופציה להשתמש בבחירה של 2010 כתוספת לטריידים.

בספטמבר 2009 לארי ריילי פנה לברוקלין וביקש לדחות את הבחירה בשנה. הוא שילם על זה בבחירת סיבוב שני, והורדת הגנות. הבחירה הפכה לבחירת סיבוב ראשון ב-2012, מוגנת טופ 7, מוגנת טופ 6 ב-2013 ו-2014, אחרת הופכת ל-2 בחירות סיבוב שני. כמובן שהווריורס לא עשו כלום עם הבחירה של 2010 (ממש כלום, גם שמרו אותה, וגם בחרו את אודו). עכשיו הבחירה הזו והצורך לסיים בין 7 האחרונות בליגה היה תקוע להם כמו עצם בגרון. ברוקלין העבירה את הנכס ליוטה בטרייד על דרון וויליאמס.

ביי ביי מונטה

ונחזור להווה. מהרגע שקליי נבחר היה ברור לכולם שזמנו של מונטה אליס בקבוצה קצוב. לחלק זה היה ברור מהרגע שקרי נבחר. לייקוב הצהיר שוב ושוב כמה מונטה חשוב לקבוצה, וכמה הוא חלק מהעתיד שלה, ושהוא וקרי יכולים לשחק ביחד. מאחורי הקלעים, הווריורס חיפשו תמורה נאותה כדי להעביר אותו. לכולם היה ברור שמה שהיה חסר לווריורס זה סנטר גדול באמצע. הווריורס רצו את אנדרו בוגוט, אבל מילווקי סירבה להיפרד ממנו. השבר שהוא עבר בקרסול עזר לשכנע את הבאקס, שחיפשו להגיע לפלייאוף ולהתחזק. גולדן סטייט הסכימה לשלם מחיר מלא, ולקחת אותו פצוע כי זה עזר לטנקינג שלה.

Embed from Getty Images

ב-7 עונות בליגה, בוגוט עבר פציעות שונות ומשונות והחסיר המון משחקים. הכשרון היה גדול, אבל כך גם הנטיה להיפצע. הוא הספיק לנקוע את הקרסול בצורה מספיק חמורה שגרמה לו לפספס 15 משחקים, לסבול משברי מאמץ בגב התחתון, שבר ביד עם מרפק שיצא מהמקום, והאחרונה בשרשרת כאמור היתה שבר בקרסול שמאל. אי אפשר לומר שיש קשר בין הפציעות, או שיש איזה בעיה מהותית, אבל לבוגוט הייתה נטיה לפציעות מוזרות ולהחסיר משחקים. מה גם שאחרי השבר והמרפק שיצא מהמקום, הזריקה שלו נפגמה מאוד. עדיין יש שם סנטר הגנתי מצויין, אבל התפוקה ההתקפית שלו נפגעה בצורה משמעותית.

Embed from Getty Images

3 ימים אחרי שקרי שיחק את משחקו האחרון בעונה, ב-13.3.2012 הטרייד יצא לפועל – מונטה אליס עבר למילווקי ביחד עם אפה אודו וקוואמה בראון, בתמורה לאנדרו בוגוט ו…סטיבן ג'קסון. האיש שבסיבוב הראשון היה קשה להיפטר ממנו חזר לסיבוב שני, והוא לא היה מרוצה מזה. הווריורס נפטרו ממנו במהרה כששלחו אותו לסן אנטוניו ולקחו את ריצ'רד ג'פרסון וחוזהו הגרוע, ביחד עם בחירת סיבוב ראשון של הספרס.

כשריילי, שלנק, מאיירס, ווסט וקירק לייקוב הגיעו למשרד של ג'ו לייקוב בשביל לשכנע אותו לאשר את הטרייד, לייקוב ידע בדיוק איך זה יגמר, אבל הוא לא רצה לצאת נגד האנשים שלו, ולכן אישר את הטרייד.

האם זה היה דווקא קרי

קפיצה קדימה רגע ל-2016. ג'ו לייקוב יצא בהצהרה שהנהלת הקבוצה היא שנות אור לפני קבוצות אחרות. מארק לאסרי, הבעלים הנוכחי של מילווקי צחקק. בראיון לאתלטיק הוא אמר שהוא לא יודע אם הווריורס היו שנות אור לפני קבוצות אחרות אם הם היו מעבירים את קרי לבאקס בטרייד על בוגוט. לדבריו, ההצעה הראשונית הייתה על קרי, אבל הצוות הרפואי של הבאקס לא חשב שהקרסוליים של קרי יחזיקו מעמד ולכן הטרייד לא יצא לפועל. הוא גם אמר שהצוות הזה פוטר אחרי שקנה את הקבוצה…

מצד אחד, בגלל שמדובר במישהו כל כך גבוה במערכת, שאומר את זה לציטוט, מתייחסים לסיפור הנ"ל כעובדה. צריך רק לזכור דבר אחד – מארק לאסרי קנה את הבאקס שנה אחרי הטרייד המדובר. הוא לא היה בהנהלת הבאקס בזמן הטרייד. אין אף אישור מהצד של הווריורס לסיפור הזה, וזה לא נשמע כל כך הגיוני, גם לא מהצד של מילווקי. הבאקס באותה עונה נלחמו על הפלייאוף. למה שייקחו שחקן שמתקשה להשאר על הפרקט? בנוסף, הכוכב הגדול של הקבוצה היה הרכז שלה ברנדון ג'נינגס. קרי לא התאים לידו.

מהצד של הווריורס זה תמיד היה מונטה. קרי היה צעיר יותר, קל יותר לניהול, דמות חיובית בחדר ההלבשה, עם מונטה היה קילומטרז' שלילי לא קטן. זה לא רק תקרית הקטנוע מ-2008 והדברים שאמר במחנה הקיץ ב-2009, זו גם תביעת הטרדה מינית שעמדה מולו מאותו זמן של הטרייד. אחת העובדות של המועדון טענה שמונטה הטריד אותה מינית ושלח לה דיק-פיקס. מונטה מצידו טען שהיה רומן והיא זאת שהייתה אובססיבית אחרי שנפרד ממנה. זה התדרדר גם לאלימות באחד המשחקים בין אשתו של מונטה לאותה עובדת. מונטה היה סקורר לא יעיל, לא ממושמע, לא מנהיג. הוא לא היה חלק מהתוכניות לעתיד של הווריורס.

אז כן, מצד אחד זה מרק לאסרי. לא איזה עוזר זוטר. מצד שני הוא רצה להחזיר ללייקוב על האמירה שלו, וצריך לזכור שאין לו ידע אישי כי הוא לא היה שם. יכול להיות שזה מה שסיפרו לו. זה לא מסתדר לי. מה גם שזו לא הקבוצה הראשונה שטוענת שהווריורס כבר הסכימו להעביר לה את קרי (פיניקס, 2009).

שאלה של עיתוי

הווריורס לא יכלו לבחור עיתוי גרוע יותר לטרייד. הטרייד יצא לפועל ב-13.3. ב16.3 מילווקי הגיעה להתארח באורקל ארינה, כאילו בשביל לדרוך לאוהדים על האצבעות. הזדמנות לראות מקרוב את מונטה, מככב במדים אחרים. מילווקי הביסה את הווריורס ב-22 הפרש עם 18 נקודות של מונטה. באותו זמן הלינסניטי היה בשיא פריחתו ואוהדי הווריורס נאלצו לראות את ג'רמי לין על שער המגזין ספורטס אילוסטרייטד פעמיים. לייקוב הגדיל ואמר בראיון שהוא תמיד ידע שללין יש את זה, ושהוא האמין בילד. השאלה המתבקשת צריכה הייתה להיות – אז למה שחררת אותו? אבל שאלה זו נשארה ללא תשובה.

3 ימים אחרי הביקור של מונטה באורקל, הגיע הערב המדובר. הערב התחיל בשירה אדירה של הקהל "אנחנו רוצים את מונטה". בהפסקה היה אמור להערך הטקס עם נואמים שונים. אחד אחרי השני עלו טים הארדאווי ומיטץ' ריצ'מונד לנאום, השניים שהיו שותפים לשלישיית RUN TMC. גם דייויד סטרן בירך בודיאו וקיבל לא מעט שריקות בוז (לייקוב חשב לעצמו שהוא יכול להתעלות על זה). אחרי שכריס מאלין נאם את נאום התודה שלו, נשאר רק לתלות את הגופיה, אבל רגע לפני זה ג'ו לייקוב עלה לדבר

הוא התקבל בשריקות בוז אדירות. בשלב מסויים התעלם מהם והתחיל לדבר, אבל הם רק התגברו. מאלין ניסה לעזור בעדינות. ריק בארי ניסה לעזור יותר בקשיחות. הקהל לא נרגע. לייקוב בסוף אמר כמה מילים, כולו רועד, ועברו לתליית הגופיה. בסרטון הרשמי של הווריורס פשוט חתכו את כל הקטע הזה.

נצחונות יפתרו הכל

כשקוהאן עבר את החוויה הזו הוא הגיב בהעלמות מוחלטת מהזירה. הוא נעלב עד עמקי נשמתו וצמצם את המפגשים עם האוהדים למינימום. לייקוב הוא זן אחר. הוא היה נחוש לא לתת לערב הזה להגדיר את התקופה שלו בווריורס. "אני לא הולך לתת לקצת בוז לדכא אותי. נצחונות יפתרו הכל." אמר לעיתונאים. למחרת הוא עלה לראיון בKNBR ואמר שהוא לחלוטין מבין את האוהדים, שאם הוא היה במקומם בלילה הקודם, גם הוא היה שורק בוז. קוהאן נטש, לייקוב נשאר, נחוש מתמיד. בעקבות אותו ערב ביל סימונס כתב את הטור המבריק שלו – איך לעצבן קהל אוהדים ב-60 צעדים.

אותה גברת?

על פניו בעיני הקהל של הווריורס, שום דבר לא השתנה. 20 חודשים אחרי כניסתו של לייקוב לתפקיד הכל היה אותו דבר. ואולי לא? טנקינג היה הצעד הנכון באותו שלב. בחירת הדראפט והמשך חיזוק הסגל הצעיר הייתה חשובה בהרבה מהופעה קצרה בפלייאוף וסיכון הקריירה של קרי. הווריורס לקחו סיכון עצום בטרייד על בוגוט, אבל זה לא שהיו סנטרים פנויים בליגה שרק מחכים לטרייד. מרוויח נוסף מאותו טרייד היה קליי תומפסון. לפני הטרייד הוא פתח רק במשחק אחד והיה עם 9 נקודות בממוצע למשחק. אחרי הטרייד של מונטה הוא פתח בכל המשחקים וממוצע הנקודות שלו עלה ל-18.1 נקודות. הרבה יותר דקות והרבה יותר נגיעות בכדור.

הווריורס נצחו עד סוף העונה רק 6 משחקים מ-28 שנותרו. ככל שהעונה התקדמה הם השביתו עוד ועוד שחקנים. עם קליי עלו בחמישיה צ'ארלס ג'נקינס, ג'רמי טיילר, מיקל גלאדנס וריצ'רד ג'פרסון. אם תהיתם איך הנהלה עושה טנקינג – זאת התשובה. ברור שהשחקנים על המגרש רוצים לנצח, ההנהלה דואגת להעלות למגרש כאלה שלא יכולים. הם הגיעו לערב האחרון של העונה עם נצחון אחד יותר מטורונטו. עוד לפני שעלו לשחק הם כבר ידעו שהראפטורס הביסו את ברוקלין, והווריורס היו צריכים הפסד כדי להשתוות לטורונטו במקומות 7 – 8 . זה אומר שההכרעה בין גולדן סטייט וטורונטו תהיה בהטלת מטבע. צד אחד של המטבע ישים את הווריורס במקום השביעי לפני הלוטרי, וייתן להם 72% לשמור על הבחירה שלהם, צד שני של המטבע ישים אותם במקום השמיני וייתן להם 28% סיכוי לשמור על הבחירה שלהם. לבוב מאיירס, שיומיים לפני סיום העונה קודם לעמדת ה-GM, נותר רק להתפלל.

ולסיום דובדבן

לייקוב הציג את התוכנית של הווריורס לעבור לסן פרנסיסקו בתחילת עונת 2017-18. זה לא התקבל הכי טוב אצל האוהדים באוקלנד ושאר הערים מסביב. מצד שני הבעלים לקחו על עצמם את כל עלות האולם החדש, חצי מליארד דולר, משהו נדיר בספורט באמריקה.

אהבתם את הטורים? רוצים לקבל אותם ארוזים בספר עם תוספות? קנו ותהנו