הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שש. מהטלוייזיה אני זוכר מילה אחת – קטיושות –  ושבועיים מאוחר יותר אני מול המסך, אמא מגהצת, עצבנית וקופצת לכל צלצול טלפון, אולי זה אבא מלבנון, ורק אני מנסה להבין מי זה רוסי ולמה ההוא שאמרו שהוא נשיא איטליה, כל כך שמח. גמר מונדיאל 82 באטרקציה החדשה בבית, הטלוויזיה הצבעונית.

לא גדלתי בבית חובב כדורגל. אבי אולי זכר לטובה את גלוריה ביסטריצה מימי ילדותו, אבל בארץ? ממש לא. לכן הוא לא ממש התלהב כשהכרחתי אותו לקחת אותי לגמר גביע המדינה של 1986. הוא כל כך לא הבין, עד שקנה כרטיסים ליציע הכבוד, וכך ילד, שמשום מה נמשך לצהובים שחורים כי אפילו במשחק הראשון צריך לקחת צד, מצא את עצמו ביציע מתחת לנשיא הרצוג, בלב ליבם של אוהדי שמשון תל אביב.

מהמשחק עצמו אני זוכר בעיקר את החוויה. גם מהיציע המערבי "הטוב" שהיה ברמת גן, ילד בן 10 לא רואה כל כך טוב. אבל את הגול של אוחנה אני זוכר מצוין. מי ידע אז מה זה אופסייד? ואז משום מקום בא השוויון של אפרים ארביב. למה אנשים מבוגרים מתחבקים לידי ביציע כמו ילדים בגן? ו "אל תירא יא שמשון אל תירא". הארכה. ואז הגיע המאסטרו מלמיליאן עם שער הניצחון. וזהו, נשביתי סופית. מאז אני צהוב שחור.

בשנה לאחר מכן כבר הייתה אליפות היסטורית. כל יום ראשון הייתי בולע בשקיקה את מוסף הספורט של מעריב בשחור לבן. ב"משחק השבת" במוצ"ש בטלוויזיה היו מראים את מעלליהם של אוחנה, מלמיליאן, ונדרמולן, דידו, מלכה, קדוש ויוסי מזרחי. יעברו עוד כמה שנים עד שאגיע דרך קבע לטדי וי.מ.ק.א כבר לא יהיה קיים. אריות המנטרה ידעו שנים טובות ושנים רעות, אבל כל פעם שאתבאס על הבעלים האוהדים או הקבוצה, תמיד אזכר לרגע בערב ההוא ברמת גן. היום בו התחיל הכל.