נמרוד מדר כתב לפני כמה ימים על פפ ופילוסופיית המשחק והחזיר אותי חמש שנים אחורה.
בפתיחת עונת 13/14 פפ הגיע לבאיירן ואני התחלתי לעקוב אחריה באדיקות. במהלך המשחק השני של העונה, חוויתי את הרגע הזה שבו אתה רוצה לצעוק לכולם להסתכל ולראות את מה שאתה רואה. בהמשך העונה אכן צעקתי את זה לא מעט ולא עזר לי. אבל כדי להבין את מה שקרה באותו משחק צריך לחזור קצת אחורה.
באותה תקופה באירופה שולט מערך 4-5-1. רוב הקבוצות באנגליה, ספרד וגרמניה משחקות בו. באיטליה כבר משוחק לרוב מערך שלושת הבלמים על שלל צורותיו. יובה, עם חמישיית קשרים שהופכת לחמישיית הגנה כשצריך
נאפולי עם שלישיית חוד קטלנית וארבעה קשרים בשורה.
באותו זמן, מערך שלושת הבלמים כבר קוסם לפפ והוא מתחיל מידי פעם לנסות אותו בברצלונה. הוא מנסה את המערך של יובה ומהר מאוד מפסיק מכמה סיבות: הראשונה היא שהשחקן הקיצוני במערך כזה צריך סט יכולות מאוד ייחודי – הוא צריך להיות מהיר, חכם, הגנתי והתקפי. הוא משחק צד שלם ולא עמדה. לא אינייסטה ולא קייטה בצד שמאל החזיקו את סט היכולות הזה וכשצד שלם קורס לך במערך אתה מפסיק.
הסיבה השנייה היא שמשחק עם שניים בהתקפה כשאחד מהם הוא מסי, שיורד אחורה ומסתובב על אזור 30 מטרים מהשער הרבה פעמים, לא הצליח. את המערך של נאפולי פפ לא מנסה בכלל, האיבוד של קשרים קדמיים בקבוצה שחיה באזור ה30-40 מטרים משער היריבה הוא גזר דין מוות לשיטת הטיקי טאקה.
פפ עובר בקיץ של עונה 13/14 לבאיירן ומקבל הזדמנות אדירה לניסוי נוסף. באיירן מינכן, כמו רוב הקבוצות הבכירות באירופה משחקת מערך ברור של 4-5-1
במשחק השני של העונה, פפ עולה עם מערך שלא ראיתי משוחק עד לאותו רגע. באופן ברור משחק פפ עם שני מערכים לאותו משחק. כשהקבוצה מגנה הוא משחק את המערך הרגיל 4-5-1. כשהקבוצה עוברת להתקפה, פיליפ לאהם עולה לעמדת הקשר האחורי ומשאיר שלושה שחקנים מאחורה.
במערך שלושת הבלמים עד לאותו רגע, בעיני לפחות, יש שני מערכים שכבר הצגתי למעלה. פפ, ברגע שבעיני היה גאונות אמיתית, מראה את יכולותיו כטקטיקן של המשחק ועולה עם ארבעה שחקנים בצורת יהלום במרכז.
מי שרוצה לצלול עמוק יותר לאבולוציית המערכים שיישאר, מי שלא, מוזמן לקפוץ לפסקה האחרונה.
באבולוציית המערכים שאירופה עברה בעשרים השנים שקדמו למשחק הזה ישנם מספר שלבים. אירופה התחילה ב 4-4-2 בקו אחד
ככה שיחקו רוב הקבוצות בליגות הבכירות בכלל ובליגה האנגלית בפרט, מנצסטר של נס קמפ נואו עם דווייט יורק ואנדי קול היא הדוגמה הראשונה שקופצת לי לראש כשמדברים על מערך שכזה. הבעיה שהמערך הזה יצר היא חוסר תקשורת ומרווחים גדולים מידי בין הקשרים המרכזיים/אחוריים ששיחקו במרכז רביעיית הקישור לבין צמד החלוצים. הקבוצות שהתמודדו עם זה מצאו שלוש דרכים להתמודד:
אחת, קבוצות כמו מילאן עברו לשחק יהלום בקישור והעבירו שחקן אחורי אחד קדימה כדי לייצר קרבה לחלוצים.
גם למערך זה הייתה בעיה כי הוא הכריח את שחקני האגף להיכנס פנימה ולמלא גם תפקידים הגנתיים קצת יותר כדי לא להשאיר את הקשר האחורי לבד במשימה, זה השאיר קבוצות במערך הזה עם משחק אגפים פחות טוב.
השנייה, קבוצות שלא רצו להכניס פנימה את שחקני האגף התחילו להוריד את אחד החלוצים לעמדה שנקראה second striker.
השלישית, והיא עצמה יכולה להיחשב אבולוציה של השנייה, קבוצות הורידו את החלוץ השני שלהם עוד יותר נמוך לעמדה שנקראת קשר קדמי/קשר התקפי. זו הייתה תחילתו של מערך ה4-5-1 ששולט באירופה מסוף שנות התשעים ועד היום.
אני אדלג על ניתוח המערך הזה על שלל תתי הצורות שלו, 4-3-3 (ברצלונה הייתה היחידה ששיחקה את המערך הזה ככה), 4-3-2-1 (עץ חג המולד, המערך שאני משוכנע שבו צריכה נבחרת ישראל של השנים האחרונות לשחק כדי להצליח) ותתי תתי צורות שקשורים בצורת הצבת שלישיית הקשרים במרכז בעיקר.
בשלב האבולוציה הבא עברו לשחק עם שלושה בלמים. זה תיקן את הקיצוץ בחלק הקדמי, שהפך את המשחק ליותר עניין של שליטה במרכז המגרש ופחות חדות. קבוצות שעשו את המעבר הזה החליטו שהן יכולות להתמודד עם אגפים "חלשים" יותר על הנייר כדי לשמור על עמוד שדרה חזק. בצורה כזו לא מוותרים על שני קשרים מרכזיים על שני חלוצים ועל בעיית המרחק ביניהם מכפרים בעזרת עוד קשר. ככה עדיין משחקים עם קשר קדמי ועדיין שומרים על האגפים ברמה מסוימת. זה היה המערך המושלם שהתחיל להשתלט על איטליה והביא איתו חומר לטור אחר על שחקנים שהם אגף שלם הנקראים (לפחות בפי) "שחקני מאייקון" על שם אגף הימין של אינטר באותן שנים.
ואם נחזור לעניינינו, היו לפפ, אם רצה לשחק את מערך שלושת הבלמים, שתי אופציות.
האחת, לשחק את ה3-4-3 של נאפולי. לא באמת אופציה כשצמד הקיצוניים שלך הם ריברי ורובן. אין לעוד שני מגנים/קשרים מה לעשות במערך שכזה, הם לא יכולים לעלות כי הם יפריעו לקיצוניים והתועלת שלהם תהיה נמוכה. אופציה שנייה היא לשחק את ה 3-5-2 של יובה. בהרכב כזה אתה מאבד את התפוקה של קיצוניים כמו ריברי ורובן ומכריח אותם לרדת אחורה. לא יקרה.
אז מה קורה כשאתה מאמן שרוצה לשחק עם שלושה בלמים (פפ), אבל יש לך אילוצים בדמות שלישייה קדמית באנקר עם קיצונים שלא יעשו עבודה הגנתית מידי? פפ החליט שלהגנה מספיק טוב לו להישאר במערך הרגיל של באיירן שדומה למערך איתו היה משחק בברסה 4-3-3 קלאסי. בהתקפה הוא יקח את השחקן הכי חכם שלו בחלק האחורי (לאהם) ויהפוך אותו לקשר אחורי, עליו בנוי כל המערך ורק תנועה שלו בין העמדות משנה את המערך. ברגע שדאנטה יזהה אותו נכנס לעמדת המגן, יתבצע שיפט של שלושת הבלמים מעט שמאלה לעמדות שלהם. ברגע שמרטינז יזהה את הכניסה שלו לעמדת הקשר האחורי, הוא יזוז ימינה ומעט למעלה כדי לדחוף את ההתקפה. כל השאר פחות או יותר נשארים במקומם. היחיד שלא היה לו מקום במערך הזה היה מולר. מולר לא יכול היה לקחת את המקום של אף אחד מהקיצונים ולא של הקשר הקדמי, גצה.
אחרי כמה התקפות כשזיהיתי את התנועה, רציתי לצרוח. פפ הוכיח את עצמו בעיני כטקטיקן של כדורגל. היכולת למקסם את ההרכב שלך במערך הטוב ביותר שקיים באותו זמן הייתה מופלאה בעיני. היכולת להתמודד עם האילוצים של ריברי ורובן ולא לוותר על אף אחד מהם היא אדירה. אבל השיא היה כמובן שהמערך שבו פפ שיחק בהתקפה, 3-4-3 יהלום, היה מערך שלא ראיתי מעולם עד אותו רגע והאמת שגם מאז לא ראיתי.
זו הייתה הפעם הראשונה ועד כמה שאני ראיתי, גם האחרונה שפפ השתמש במערך הזה. כל אותה עונה הסתובבתי והסברתי לחברים, ובעצם לכל מי שהסכים להטות אוזן, על המערך הזה. ציפיתי שכשיגיעו הרגעים המכריעים של העונה פפ יחזור להשתמש בו. כנראה שמולר היה ויתור גדול מידי בשביל פפ.
מאז אני מחכה למאמן הבא שישתמש במערך הנדיר הזה או לחילופין למאמן שיביא מערך חדש למגרש.
