טבילת האש בפרמיירליג הייתה הצלחה מסחררת. מקום 11, רחוק מאוד ממאבקי התחתית שניבאו לנו בתחילת העונה, הגעה לגמר הגביע האנגלי והכי חשוב – כרטיס לגביע אופ"א. עונת 19/20 התחילה בציפיות גבוהות להשיג אחת משתי המטרות המרכזיות: תואר ראשון או כרטיס לליגת האלופות. למרות ההופעה הצפויה באירופה, לא הצלחתי לשמור על כמה ממצטייני העונה החולפת, ובמיוחד שני הכובשים המצטיינים, מריאנו דיאז ואנדרה גריי שעזבו לקבוצות ליגת האלופות, וכמוהם גם אלן חלילוביץ', המבשל המצטיין. בצעד קשה וכואב נפרדתי מצמד הישראלים חמד וכיאל וכך יצא שלמרות שהקבוצה הצליחה בעונה החולפת, שוב היה צורך ברכש גדול בקיץ ורענון הסגל.

שני המושאלים של הקבוצה אשתקד, דמראי גריי וטימות'י פוסו-מנסה, סיימו חוזה בקבוצותיהם והגיעו כשחקני בוסמן, יחד עם שוער נבחרת שוויץ יאן סומר שהגדיל את המושבה השוויצרית בברייטון. וויל יוז, שרק בקיץ שעבר נמכר לצ'לסי ב-10 מיליון פאונד, שוחרר מסטמפורד ברידג' לאחר שנפצע לתשעה חודשים בתחילת העונה החולפת וחזר לברייטון בהעברה חופשית. אקסל טואנזיבי ממנצ'סטר יונייטד הגיע לתת עומק בהגנה ומרטין אודגור החליף את חלילוביץ' במשבצת ילד הפלא. החור בהתקפה נסגר על ידי שני צעירים מבטיחים- מויס קין, שסיים חוזה ביובנטוס, וג'יובאני סימאונה, הבן של, שהגיע מניואל'ס. הרכש היקר ביותר היה קשר נבחרת גאבון, מריו למינה. שחקני הרכש הצטרפו לכוכבים כמו ג'ו הארט, ריקרדו רודריגז, נאבי קייטה, טום אינס ומרוואן פלאיני. האם זה מספיק כדי להשתחל לטופ 4 של הפרמייר ליג?

בינוניות זה שם המשחק

העונה התחילה רע עם חמישה משחקי ליגה רצופים ללא שער זכות, מתוכם שלושה הפסדים, והדחה כבר בסיבוב הראשון באופ"א ע"י אלקמאר ההולנדית בפנדלים. הניצחון הראשון הגיע במחזור החמישי עם שישייה ענקית לרשת של סאות'המפטון (שלושער של קין וצמד של קייטה), ומעבר לכך העונה התנהלה בצורה די סבירה, ללא רצף מיוחד של ניצחונות או הפסדים. מאזן החוץ היה מחפיר למדי עם 4 ניצחונות בלבד במהלך כל העונה. הבית, לעומת זאת, היה מבצר והאוהדים חוו כמה רגעים יפים במהלך העונה, ובמיוחד ניצחונות על קבוצות כמו צ'לסי, ארסנל וליברפול. ארבעה הפסדים בלבד היו לנו במשחקי הבית העונה- כולם לארבע הקבוצות שסיימו במקומות הראשונים- יונייטד, טוטנהאם, ווסטהאם ואברטון. כבר בחודש ינואר ידעתי לאן העונה הולכת ולאחר הדחה מפתיעה ברבע גמר גביע הליגה מול סאות'אנד הקטנה, נותר רק דבר אחד להילחם עליו העונה- הגביע האנגלי, התואר שחמק מאיתנו במשחק האחרון של העונה שעברה. את הליגה סיימנו במקום העשירי ובמאזן חיובי, רחוק מהצמרת ורחוק מהתחתית.

דה ז'ה וו

האל, רדינג, נוריץ', בורנמות', סנדרלנד. עם הגרלה כזאת קלה, פלא שהגענו שנה שנייה ברציפות לגמר הגדול? וומבלי. 90,000. את אותן השורות ממש כתבתי בטור של העונה הקודמת. אז היריבה הייתה מנצ'סטר סיטי, הפעם ניוקאסל שסיימה במקום ה-11, כך שמדובר לא רק בקרב על הגביע אלא גם על המקום בגביע אופ"א בעונה הבאה. ג'ו הארט, הקפטן שנעדר מהגמר אשתקד לא החמיץ את המשחק וניפק משחק ענק בדרך לציון 9, אבל שער בודד של אלכסנדר מיטרוביץ', מלך שערי הפרמיירליג, הכריע את המשחק. שוב הפסד 1-0 קטן וכואב, שוב אכזבה במשחק האחרון של העונה. האם התואר יגיע בעונה הבאה?