הזמנים בטקסט מתייחסים לסידרת הגמר של הנ.ב.א, אבל אפשר להשליך ולעשות התאמות בשביל כל אירוע ספורט שפוגש אותנו בשעות לא הגיוניות. ראוי לציין שהשעה הכי קטלנית לאדם שיש לו עבודה אחרי משחק לפנות בוקר היא 3 – אין המון זמן לישון לפני, ואין זמן לנמנם אחרי.
03:55, השעון המעורר מצלצל
מסתכל שמאלה. אשתי עדיין ישנה. היא לא תזכה לראות כדורסל משובח, באסה לה. מצד שני, היא לא תרגיש מעוכה למשך כל היום. לא יודע מי מרוויח. מסתכל ימינה. הכלב מתייצב, מוכן ומזומן. מבחינתו, השעון המעורר זה בשביל טיול, לא בשביל לראות נ.ב.א. אכזבה מרה צפויה לו. חושב לעצמי אם כדאי לישון עוד קצת, עד המחצית. מסתכל על הפלאפון. בינתיים מקבל לק בפרצוף שאומר שצריך לקום. יאללה, פלייאוף יש פעם בשנה, נקום.
04:00, מתמקם בספה
מתלבט בין לשבת או לצפות במשחק במאוזן. עדיף לשבת, כששוכבים נרדמים. הכלב בינתיים מבין שיציאה לא תהיה, ונכנס למצב שבלול על הכרית לידי. הטלוויזיה נדלקת, מאירה את הסלון החשוך. הגוף אומר שים את הראש על הכרית, תתעורר במחצית, או פשוט תתעפץ, הם יצעקו כשיהיה משהו חשוב. מחליט להילחם בתשישות. מכין קערת קורנפלקס עם שוקו, ומביא את הלפטופ לסלון. האוכל מעיר אותי, אבל גם את הכלב, ששם את הראש שלו מילימטר מהכפית שלי, שולח את הלשון שלו ברנדומליות לכיוון הפה שלי, מנסה לחטוף לי את האוכל. ברגעים כאלה אני אוהב לאיים עליו שיעזוב אותי או שאני מחזיר אותו לעמותה שאימצתי אותו ממנה.
04:20, נכנסים לעניינים
המשחק התחיל, אני כבר מצליח להחזיק את העיניים פתוחות. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי אירוע ספורטיבי כלשהו בלי טאבלט/מחשב/לפטופ/פלאפון פועל במקביל. הרבה פעמים הוא עובד בהקשר למשחק עצמו – עמוד סטטיסטיקות, בודק קטעים שהעלו לאינטרנט ולפעמים גם משחקים מנג'ר, כדי לקדם משהו חשוב בזמן שהחיים הרגילים מפריעים, אפילו משחק נ.ב.א. הגירסה, למי ששואל, זו FM2011, הגירסה האחרונה ששיחקתי בה. מתקשה לחזור אחורה לגרסאות המוצלחות של 2001-2002 או 1997-1998. אבל בכדורסל עסקינן.
04:40, הסתעפויות
מפה, יש כמה תרחישים. אם המשחק במהרה נהיה חד צדדי (למרות שבעידן השלשות, גם פער של 20 נקודות אפשר למחוק די מהר), הגוף אומר להתעפץ על הספה והוא כבר יתעורר לבד מתישהו במחצית השנייה (לפעמים קורה, לפעמים קמים לראיונות של אחרי המשחק). אם המשחק מעניין, אז רואים. בודקים בווטסאפ אם יש מישהו ער (עכשיו בזכות הקליקה של הזווית, יהיה באמת עם מי לצ'וטט). לרוב, הסיכויים לכך הם נמוכים מאוד.
זמן לא ידוע: מחצית
אין ברירה. כדי לא להירדם, לוקחים את הכלב לסיבוב באוויר היחסית קריר (אם זה כבר אמצע יוני, אז גם ב-5 בבוקר לא ממש נעים בחוץ). מפה, ועד לסוף המשחק, בתקווה שישאר צמוד, יש רק דבר אחד שמודאגים לגביו.
05:45 בערך: המפלצת הקטנה, או בשמה השני, הבת שלי
מרבע לשש והלאה, הצפייה במשחק מוטלת בספק. למה? כי יש ילדה, והיא עלולה לקום בכל רגע. וברגע שהיא קמה, אני נתון לחסדיה. לוקח לה כמה דקות להבין איפה היא נמצאת אחרי שמוציאים אותה מהמיטה ומביאים אותה לסלון, אבל מתישהו תישמע הפקודה "טלוויזיה". לא יעזרו תחנונים, לא יעזור כלום. היא רוצה לראות הופ/לולי/בייבי, היא תקבל. אלא אם כן אחד הצעצועים שלה יסיח את דעתה. או שאמצעי טכנולוגי אחר. לא בטוח שזו הדרך הנכונה לגדל ילדים; לגרום להם לא לראות טלויזיה בכך שאני מפתה אותם עם הטאבלט, אבל אם זה אומר שאני יכול לראות את המשחק עד הסוף, זה קורבן שאני מוכן להקריב.
הסוף
כשעוד הייתי עובד מהבית, הסוף היה אומר שאפשר לחזור לישון או ששמים את הבת בגן ואז חוזרים לישון. אבל מאז שהסידור הזה הסתיים, זה אומר שמתארגנים לעבודה. לכן יותר מהארכה אחת זו קטטסטרופה.
לסיכום
החיים פשוטים יותר בלי אישה, בלי ילדים, בלי לקום בבוקר לעבודה. הכלב לא באמת מפריע. גם לעקוב אחרי הנ.ב.א בפלייאוף יותר קל בלי הדברים האלה. התוצאה הסופית (לא של המשחק), כלומר המצב של הבן אדם בסוף כל הפלייאוף הזה, מאוד תלויה בכמות הפעמים שקמת במשך כמעט חודשיים. אלה שלא מוותרים על אף ערב מוצאים את עצמם עם עשרות שעות שינה חסרות, וקיץ שלם שבו הם נאבקים כדי להחזיר אותן. למי שחושב שאמצע אפריל עד תחילת יוני זו התקופה הכי יפה בשנה, זה יותר משווה את זה.
נכון לכתיבת שורות אלה, יצא לי לראות משחק אחד לפחות בכל אחד מערבי הפלייאוף. לא בטוח שהרצף ישמר מפה ועד סידרת הגמר.
