// מאת ניר חיון
אגדה, ככה יפה ככה מומצאת, מספרת על קבצן נדבות שקיבל מאה שקלים. בכסף הלך ורכש לחם, חמאה וספר. כששאלו אותו למה דווקא את המוצרים הללו? אמר: "הלחם והחמאה זה כדי שאוכל לחיות, הספר זה כדי שתהיה לי סיבה לחיות".
מגפת הקורונה משתוללת ופוגעת בכל אספקט בחיינו, והספורט עבור רובינו הוא משמעותי ביותר. רבים וטובים ממני חוקרים את השפעת הקורונה על הספונסרים, קיום הליגות, האולימפיאדה ועוד, אבל הבעיה הכי גדולה של הפגיעה בספורט ובתרבות בעיניי היא הפגיעה בשגרת החיים של האוהדים.
השבוע מקומות עבודה כנראה ייסגרו, לימודים באקדמיה ובבתי הספר יושהו והבעיה מספר אחת היא שאין לי למה לחכות. עם כל הכבוד לנטפליקס, לספרים או לטלוויזיה המסחרית, אין שום דבר שיהווה הבדל עבורי בין יום ראשון לשלישי, רביעי ושני. זוכרים איזה מרגש היה יום שני? שהיה משחק מרכזי בליגת העל. ישבנו והתמרמרנו על הרמה, על איכות השידור או הפרשנויות, כמה נתגעגע לזה בתקופה הקרובה.
הבריאות היא מעל הכל, ותמיד תהיה. כן, אפשר לשחק משחקים בלי קהל, זה אולי יפגע ברמה ובאווירה, אבל לאדם הפרטי בבידוד עדיין יהיה מה לראות בטלוויזיה, ממה להתרגש, ממה לשמוח, משהו לחכות לו. ברור שברגע שהעניין הגיע לפגיעה בבריאות השחקנים, ומזכיר להם ולנו שהם עדיין בני אנוש, העניין כבר פוגע ספורטיבית בקבוצות, מסוכן ויש להשביתו. אני לא מעביר ביקורת, רק נהי והתלוננות. מה שנשאר לאוהד הממורמר בבית לעשות זה לחכות שייגמר, לראות סרטים, לקרוא ולהתלונן.
את המגפה נעבור בסופו של דבר אם נפעל באחריות ונהיה ממושמעים להנחיות, אבל זה יהיה איטי ומעיק. החיים חשובים, אבל הספורט הוא הלחם, החמאה ונייר הטואלט שלנו.
ברמה הארצית, אולי לא יזיק לנו הסגר קל. אחרי מערכות בחירות מגעילות וארוכות שגרמו לנו לשנוא זה את זו, אולי עדיף שכל אחד ישב בבית שלו ויעשה חשבון נפש על למה אני שונא את האחר, למה האחר שונא אותי ומה צריך לקרוא כדי שליברפול תצליח לקחת סוף סוף אליפות?
