כן, מתישהו זה יקרה. יום יבוא, נפתח את הסמארטפון לאחר התראה טורדנית של אפליקציה חדשותית כלשהי ונקרא שחור על גבי מסך – "ארסן ונגר סיים את תפקידו בארסנל והוא יפנה את מקומו". לאחר לכת הצרפתי, השמיים אכן יהיו כחולים יותר, הציפורים יצייצו חזק יותר, הנשים ייראו יפות יותר ואפילו טעמה של פריכית עפשה יהיה עסיסי ומתפצפץ בפה.
תיירי הנרי יאמר את שיש לו לומר וירמוז שהמהלך היה בלתי נמנע, Arsenal Fan tv יצאו לראש חוצות ויחגגו באיצטדיון האמירויות. אפילו ליד קיר הזיכרון של הייבורי ייתלו שוב צעיפים אדומים לבנים. כתבות סיכום קריירה יופיעו כפטריות אחר הגשם עם כותרות מפוצצות כמו "תם עידן" או כותרות קלוקלות עם משחק מילים בינוני כגון "ונג-מר", יאמרו שהוא המאמן הטוב בהיסטוריה של ארסנל, יאמרו שהוא הקדים את זמנו ואיחר לעלות על הרכבת. אנשי ערוצי הספורט ישלפו מהארכיון את רכיסת מעיל הנקניק, הנפת הצלחות והגביעים, החתמת הנרי, ההרחקה מול יונייטד, דחיפת מוריניו, משחק אקראי מול באיירן מינכן, יערכו רשימות של שחקנים שהצליחו בארסנל והצליחו יותר במועדונים אחרים כמו אשלי קול או רובין ואן פרסי. ועם שוך הדיו, המקלדת, העיניים המעלעלות והלחלוחית בעין. הנהלת ארסנל כנראה תודיע שהיא תחתים מאמן חדש.
והרשו לי, תותחנים מתוסכלים, לפוצץ לכם את הבועה.
אמנם תסמין פרגוסון נשמע בנאלי וברור ולכן אין סיבה מיוחדת לכתוב את המילים האלו, אך הנושא הוא לא התארים או השחקנים. הנושא הוא המועדון. כשאסיר משתחרר מהכלא, הוא לא חושב על העובדה שעדיין לא מצא את בחירת ליבו או עדיין לא ביקר בהודו. אסיר חושב רק על דבר אחד. להשתחרר. בשונה מתקופת פרגוסון והתקופה הפחות איכותית של מנצ'סטר יונייטד מאז לכתו, השדים האדומים לא היו בכלא. נהפוך הוא. הם היו על שיט תענוגות עם קפטן שניווט את הקרוז למקומות היפים ביותר. אך מועדון ארסנל לעומת זאת היה במאסר. יותר כמו ספינה תועה בים גלי ומסוכן. קפטן הספינה כבר מזמן איבד את המצפן ולאחרונה גם את ההגאים כשהוא מנסה להגיע לאי הנעורים שמזמן הפך לפארק שעשועים לילדים נובורישים.
ובכל זאת, אנחנו אוהדי ארסנל לא רוצים להגיע לאותו אי נעורים. חלומנו הוא שהספינה לפחות תדע לאן היא הולכת…
לא. אני לא רוצה תארים, לא מעוניין באליפות הפרמייר ליג, ליגת האלופות, גביעים, שיאים, מרדף. כלל וכלל לא.
אני כמו אותו אסיר, רק רוצה שהשערים ייפתחו ואשתחרר מכבלי ארסן ונגר.
ולמה ארסן ונגר מתקשה להבין את מצבנו כאוהדים וכמועדון?
אותו גן עדן שנכנסתי אליו בחצי השני של שנות התשעים, אותו גן עדן שהפך לכלא מעופש, תמיד ייזכר מצידי כטוב.
ארסן ונגר יקבל את פסל הברונזה מחוץ לאיצטדיון האמירויות, הוא יקבל יציע כבוד באזור הצפייה הטוב ביותר, הוא יגיע לתכניות הספאם האנגליות כמנצח, על שטיח אדום, רכוב על סוס עץ, ארסן ונגר יקבל כבוד של מלכים, אפילו אם ממלכתו מתפוררת, האזרחים רעבים ואויביו נותנים לו להתפייד אט אט. והכל בצדק מוחלט.
ואילו היום שלמחרת. אותו מאמן שיגיע, למה אני כל כך מאמין בו? איך אוכל לשים את הגה הספינה בבנאדם שאני לא מכיר?
בקלות!
התסכול מהצרפתי המזדקן חלחל בי. איני כתמול שלשום ואני לא היחיד.
כבר דיברתי עם מספר אוהדי ארסנל שלא יכולים לצפות בקבוצה משחקת ופשוט מוותרים על התענוג.
כבר מצאתי את עצמי אומר המממ, קריסטל פאלאס בסלהרסט פארק עוד חצי שעה.
כבר מצאתי את עצמי מריץ בורסת שמות כשכולם עדיפים על לבן השיער:
טוכל, קומאן, סימאונה, הנרי, האו, אלגרי ועוד ועוד. כולם מועמדים ראויים. אין בטוח ממני שכל אחד מהם יכניס רוח שונה לגמרי מהרוח המזדקנת במועדון
אותה רוח שהביאה את המועדון להרכב שבלוני 4-5-1 ללא מתפרצות וללא שליטה בכדור
אותו מאמן שעושה את אותו חילוף שלא משנה שום מערך בדקה ה-68
אותו מאמן שמחזיק שחקנים פצועים ברוסטר (רוזיצקי, קסורלה, מרטרסאקר, ורמאלן) ואחר כך לא מבין מה התלונות לגבי שחקנים פצועים כי יש מועדונים עם יותר שחקנים פצועים
אותו מאמן שלא משנה מערך מול קבוצות גדולות ממנו
אותו מאמן שבוכה על שופטים בכל הפסד
אותו מאמן שמציע בזלזול פאונד אחד מעל המחיר בחוזה של שחקני על
אותו מאמן שלא רצה להיקלע למדיניות רכש מאסיבי למרות שהקבוצה הגדולה ביותר שלו, התבססה על רכש (הנרי, פירס, ג׳ילברטו סילבה, ליונגברג, להמאן ותבחרו אתם מי תרצו להוסיף לרשימה)
אותו מאמן שתסכל כוכבים כמו מסוט אוזיל בהצבתם בתפקידים שלא נוחים להם
אותו מאמן שהרס שחקנים צעירים ולא הביא אותם למימוש הפוטנציאל (אוקסלייד צ'מברליין, סרג' גנאברי)
אותו מאמן שפספס את השחקנים הגדולים ביבשת והתנהל איתם בעיתונים ובצהובונים.
אותו מאמן שלא רואה את המציאות מתרסקת לו מול העיניים
או שרואה וחושב שזו המציאות שמתאימה לו.
ובכל זאת. אזכור הכל, את הבלתי מנוצחים, את הגמר בליגת האלופות, את האליפויות, את היריבויות המיתולוגיות, את הקאמבק מול האל בגמר הגביע, את השחקנים שהוא בנה מאפס ואפילו את המערך שהוא בנה שהיווה בסיס לעתיד הכדורגל העולמי כשם שהבלוז היה לבסיס הרוק. למרות שאותו מערך מתאים ברמת הכדורגל, 15 שנים אחורה.
ואילו אני, יושב ומחכה, ליום שבו המלך הגדול שהפך לשליט טוטאליטרי פארנואיד וקטן, יפנה את כסאו ואולי, אולי ביציע על שמו בלונדון, שורה 4 כסא מספר 1, הוא יראה אליפות אדומה לבנה, מלאה בתותחנים צעירים.
אל ייאוש גאנרס. היום הזה יקרה. נסו לזכור איפה אתם הייתם באותה התראה טלפונית טורדנית.
