הסקת מסקנות ועריפת ראשים אחרי הפסד בשנייה האחרונה שמגיע בתום עונה מצוינת נשמעת כמו הדבר הכי טיפשי שמועדון ספורט יכול לעשות. אבל במקרה של הפועל ירושלים, ההפסד בחצי גמר הפיינל פור מהווה תקציר של השנתיים וחצי האחרונות בהן עודד קטש משמש כמאמן הקבוצה ואפשר ללמוד ממנו לא מעט. כל הסיבות לפרידה שעדיף שתבוא עכשיו, כדי שנזכור מהתקופה הזאת גם משהו טוב.
ההיסטוריה מלמדת שאחד המרכיבים החשובים ביותר בקבלת החלטות הוא זיכרון לטווח ארוך. בריטניה לא הייתה מצליחה לשקם את הכלכלה אחרי מלחמת העולם השנייה אם האזרחים לא היו זוכרים את תפקודו של צ'רצ'יל כראש ממשלה בעת שלום ומראים לו את הדרך החוצה ויכול מאוד להיות שחברי מפלגת העבודה לא היו מסתובבים עכשיו בחנויות תכריכים אם בשלב כלשהו ב30 השנים האחרונות היו נותנים ליו"ר שהפסיד בבחירות הזדמנות להפיק לקחים ולתקן במערכה הבאה.
שיטת הפיינל פור טומנת את הפח האולטימטיבי לבעלי זיכרון קצר שנוטים להתבלבל בין סיבה לתוצאה ועל פניו, הסקת מסקנות מהפסד דרמטי אחרי עונה שהקבוצה שיחקה כדורסל מצוין ועוד בשנה המוזרה והמורכבת ביותר בהיסטוריה של כל ספורט מקצועני הוא טעות של טירונים.
גיא הראל ואייל חומסקי, המנהלים של הפועל ירושלים זוכים להרבה שבחים על כך שעמדו בצומת הזאת ונתנו גיבוי מלא למאמן והם בהחלט קיבלו ממנו תמורה: המאזן הטוב ביותר בעשור האחרון, כדורסל שוטף ומהנה לצפייה גם בראשון וגם ברביעי ושני גביעים, האחרון בלי "הכוכבית" הידועה לשמצה. אבל הסיום אותו סיום והשורה התחתונה בעייתית מאוד: אחרי שבין 2015 ל2017 הקבוצה הייתה רחוקה דקה וחצי של ריכוז (אין צורך לציין נגד מי) מרצף של שלוש אליפויות, אצל קטש, הקבוצה שמעמידה את התקציב השני בגודלו ובשנתיים האחרונות גם הגיעה בקלות למקום השני בעונה הסדירה, כשלה שלוש פעמים ברציפות להגיע לגמר הפיינל פור. בהחלט מדובר באכזבה עבור מועדון בסדר גודל הזה שמחייבת לבחון האם הם לקחו את הגישה הזאת קצת רחוק מדי.
אני באמת מאמין שקיים איזון בין דרך לתוצאה והבחירה היא לא דיכוטומית, אבל ניתוח של הנסיבות מוביל למסקנה שעם קטש זה כנראה כבר לא יקרה והגיוני מאוד שהתסריט הזה יחזור בשנה הבאה. שלוש הדחות, שלוש סיבות להחלטה הקשה שאי אפשר לברוח ממנה.
כי יש צורה להפסיד
אוהדי הפועל ירושלים, שרגילים להיות בשיא האנרגיות בשבוע הפיינל פור וחשו מרמור על האיסור להכניס קהל, חשבו שימצאו נחמה בכך שהנסיבות הלא שגרתיות והמרחק הפיזי מההפסד, שבהחלט נלקח בחשבון, יסייעו להם לשמור על פרופורציות. אבל בסוף הערב, קבוצות האוהדים במדיות השונות היו רותחות מתמיד.
זה קרה כי אף אחד לא יכול להישאר אדיש אחרי שהוא צופה בסרט אימה שמותאם אישית לפחדים שלו ומכיל את כל השדים מהעבר: מתחיל בכדורסל מהגהנום, נמשך בשני קאמבקים אדירים שמגיעים רק כדי לבעוט בדלי ונגמר בהפסד על הבאזר מסל שנוי במחלוקת של אדם אריאל, בוגר מחלקת הנוער, שוויתרו עליו מהר מדי ופורח במדי קבוצה אחרת. מיטיבי הלכת הבחינו גם באמצעים אומנותיים בהם השתמש התסריטאי, כמו רבע שנגמר בתוצאה 78:77.
לכאורה הדבר ההגיוני לעשות אחרי חוויה כזאת, הוא להירגע לפני שמסיקים מסקנות ולהיזכר שאם אדם אריאל היה מחטיא את השלשה הזאת, כמו שקרה לו באותו ערב ב-6 מתוך 8 מצבים נוחים יותר או לחלופין אם עומר אסתרון היה מפרש את החוקה באותו אופן שעמית בלק פירש אותה שעתיים אחריו, כל הטור הזה לא היה נכתב והיינו עוסקים בסיכויים לעשות היסטוריה עם טרבל שכולל שלושה נצחונות על מכבי תל אביב במשחקי נוקאאוט ובקטש שיכול להוריד את כל הקופים מהגב.
חשוב גם לציין שמכבי ראשון לציון של השנה היא קבוצה טובה והחשש מהפסד לא היה בגלל אמונות טפלות וטראומות מהעבר: ירושלים אמנם הגיעה כפייברוטית, אבל מאזן 5-0 בו החזיקה במפגשים בין הקבוצות במהלך העונה, כש3 נצחונות הגיעו בחודש האחרון, אינו משקף את פערי הרמות בין שתי הקבוצות והיה ברור שמדובר בנתון שטבעו להתיישר בדיוק בזמן הלא נכון.
אבל כל אלה לא רלוונטיים מהסיבה שהקבוצה הפסידה את המשחק במחצית הראשונה, הגרועה ביותר ששיחקה לאורך כל העונה. חצי הגמר בעונה שעברה היה מרגיז, אבל היה סנסציית פיינל פור קלאסית: קטש הלך עם אותם שחקנים שהביאו אותו להצלחות לאורך כל העונה, גודס הכין להם טיפול מבריק ונהנה מהתפוצצות של שחקנים אפורים שקשה היה לחזות.
העונה, לאורך מחצית שלמה ראשון לציון שיחקה את אותו כדורסל ששיחקה בשאר המפגשים בין הקבוצות והפועל ירושלים פשוט לא שיחקה כדורסל: ההתקפה השוטפת ומרובת האסיסטים נעלמה כלא הייתה וחייבה את פארגו לאלתר את עצמו לדעת, וההגנה כשלה כישלון חרוץ בהתמודדות עם שחקנים כמו הריסון והנקינס, שהיה ברור מה הם שווים, והשאירה לא פעם שחקן כתום לקרש סל במצב של אחד על אפס. זה לא קרה לקבוצה במהלך כל העונה ואם המאמן לא מצליח לבצע את ההכנה המנטלית והטקטית הדרושות כדי שזה לא יקרה לה במשחק הכי חשוב של העונה, כבר לא בטוח שיש מה לנתח את הסיבות למה זה לא עובד – זה פשוט לא עובד וגם העובדה שמדובר במשחק אחד לא מסבירה את זה.
כי אי אפשר יותר להאשים את השיטה
בעונה הבאה קיימת תקווה ממשית שאליפות ישראל תוכרע בסדרות. אבל חצי גמר הפיינל פור הוא לא רק משחק בודד, הוא הרגע שבו הקבוצה צריכה להיות בשיאה והמאמן יודע את זה מתחילת העונה. לכן ובפעם השלישית ברציפות כבר לא מדובר בנסיבות מקלות.
אם תשאלו לדעתי, הפורמט הנוכחי של בחינות הבגרות הוא הדבר הגרוע ביותר שקיים במערכת החינוך. למרות זאת, כשעבדתי בתגבור תלמידי פנימייה באזרחות והיסטוריה היה לי ברור לחלוטין שההצלחה שלי נמדדת בציוני הבגרות שלהם ולא בשאלה האם יזכרו מה זה אמנציפציה בשבוע שאחרי המבחן. על הבעייתיות וחוסר הספורטיביות של שיטת הפיינל פור אפשר לכתוב טור שלם ואפשר גם לא לכתוב בכלל, כי אם כדורסל ישראלי מספיק מעניין אתכם כדי להגיע עד לכאן כנראה שכבר שמעתם את כל מה שיש לי להגיד ויותר מזה. אבל עם כל הכבוד, יש את מי שתפקידו להחליט על השיטה ויש את מי שבא לאמן בישראל וצריך להתמודד איתה. אם נהיה יותר ספציפיים, הבן אדם האחרון שזכאי להנחות בעקבות השיטה הוא המאמן הוותיק ביותר בליגה שכבר לקח אליפות ממכבי וירושלים בחסות ההכרעה במשחק בודד.
אותו מאמן, הוא גם זה שדרך פעמיים על אותו מוקש והפסיד שנה שנייה ברציפות לאותה יריבה אחרי שהגיע כפייבוריט ברור: לא במקרה ג'ייקובן בראון וטיישון תומאס, שני השחקנים החשובים ביותר של הקבוצה לפני פגרת הקורונה, שהקדשתי לעזיבה שלהם טור שלם עם חידוש הליגה לא מוזכרים בכתבה, כי הפועל ירושלים הייתה חד משמעית הקבוצה מספר שתיים בליגה גם בלעדיהם ורק בחודש האחרון, באותם סגלים, הקבוצה ניצחה את ראשון לציון שלוש פעמים בקלות. אחרי המפלה בחצי הגמר בשנה שעברה ניתן היה לצפות שבשבוע מנוחה שקיבל לפני חצי הגמר, או בעצם מהאימון הראשון של העונה כל מה שיעסיק את קטש יהיה השאלה מה עושים כדי שהתסריט הזה לא יחזור ושום דבר שראינו לא רומז שכך באמת היה, או שכך היה במידה והיה מדובר בסדרה, גם במסגרתה אפשר להיחנק.
כי זה כואב, אבל בעוד חצי שנה זה יכאב יותר
חשוב לציין, נכון לכתיבת שורות אלה, כל הדיווחים מעידים על כך שקטש צפוי להמשיך קבוצה ולקבל הזדמנות להשתיק את הביקורת כבר בעוד חודשיים, בטורניר סיום העונה של פיב"א שיתקיים בארנה. אם יצליח, אני באמת אשמח, כי אני לא נמנה עם האוהדים שמעדיפים את הפריבילגיה להגיד "אמרתי לכם" על פני הצלחה קבוצתית (והם בהחלט קיימים) וגם כי מעולם לא הואשמתי בהיעדר סימפתיה לקטש, שהפעם הראשונה שבאמת התרשמתי מספורטאי ישראלי הייתה כשהייתי בן 9 וצפיתי בהצגה שלו במדי פנאתינייקוס ובקלטת הוידאו שלו ושל מוני מושונוב מלמדים ילדים לבצע יורוסטפ (או בלשונם "הטייה יוגוסלבית").
גם באמת נהניתי מאוד מהקבוצה שהוא בנה בצלמו ובדמותו בשנתיים האחרונות והביאה לידי ביטוי היטב את היתרונות שלו כמאמן: התקפה מהירה ומגוונת ששברה לא מעט שיאים, משחק פיק אנד רול ותרגילי יציאה מפסק זמן ברמה הגבוהה ביותר ושחקנים מחויבים שבהחלט נראים כאילו הם נהנים לשחק אצלו. אבל לצד אלה, כבר אי אפשר להתעלם מהחסרונות שהיו לשם לאורך כל קריירת האימון שלו: בהגנה הוא לא הצליח למצוא פתרונות לשחקני הקבוצה היריבה שרואים מולם את בלאט, פלדיין וזלמנסון ומריחים דם, כל משחק נוקאאוט מלווה בניהול רוטציה תמוה מאוד ואחרי 16 שנים שהוא מאמן נראה שהוא עדיין לא מצליח להתעלם לחלוטין משיקולים הנובעים מרגש. הדבר בא לידי ביטוי בקרדיט מוגזם לתמיר בלאט, אותו הוא מלווה במסגרות שונות עוד מגילאי נוער והשפלה מתמשכת של בר טימור, הקפטן שהוחתם מעל הראש שלו ובהחלט תורם בדקות המעטות שהוא מקבל.
ההנהלה רוצה ללכת על המוכר במחשבה שבאי הודאות הכלכלית שעוטפת את המועדון אף מאמן אחר לא יבטיח לה יותר מזה, אבל לפני שהיא מצפה לאותן תוצאות, חשוב שתזכור שקטש יהנה מהרבה פחות סבלנות מצד האוהדים ויצטרך לעבוד עם חומר שחקנים חדש וזול בהרבה. כך שיכול מאוד להיות שהבעיות שמאמנים יריבים כבר מכירים, יתעוררו בשלב מוקדם בהרבה ויזכירו לנו את מה שכבר הספקנו לשכוח: הקדנציה הראשונה באדום שנגמרה בהתפטרות באמצע עונה מזעזעת ותביעה של הקבוצה על עוגמת נפש. השידוך התאפשר מחדש והצליח הרבה יותר בגלל תהליך ששני הצדדים עברו: המועדון שעבר להנהלה חדשה שמבינה את החשיבות של תרבות ארגונית רגועה וסביבת עבודה נוחה והמאמן, שהגיע להישגים יפים מאוד עם הפועל אילת ונבחרת העתודה והפך למאמן בכיר בזכות עצמו ולא בזכות השחקן שהיה.
כעת, 8 שנים אחרי אותו פיצוץ, הגיע הזמן של שני הצדדים להראות שהתבגרו ולחתוך את זה עכשיו, כשעוד יש טעם טוב ואפשר למנף את הרגעים הטובים שבהחלט היו קיימים בשנתיים האחרונות לעליית מדרגה של כל אחד מהם בנפרד.
