יוני 2005, בזמן טיול בדרום אמריקה, מתעדכן שרוג'ר פדרר הודח בחצי גמר הרולאן גארוס בידי ילד ספרדי בן 19 בשם רפאל נדאל. שמחתי על הסנסציה הקטנה. עד אז לא מספיק ראיתי את פדרר משחק, אבל הוא שלט בטניס העולמי. היו לו כבר חמישה תארי גראנד סלאם בעודו בן 24, כשרק זכייה על החימר הייתה חסרה לו. והיה לו לוק גרמני כזה, ואף פעם לא אהבתי את הטופ-דוג, השליט הכל יכול.
אז נדאל כאמור הפתיע וניצח, והפך לשחקן החימר הגדול בהיסטוריה, ועל הדרך נתן את אות הפתיחה לאחת היריבויות הגדולות בספורט אי פעם. עם הזמן כמובן התאהבתי בפדרר, בטניס האלגנטי והחכם שלו, בווינריות, בצניעות, בצורה שבה היה משחק ולא נפצע, בדיוק השוויצרי שלו ואחוזי הצ'לנג' הגבוהים שלו.
אבל עוד משהו שמשך אותי הייתה הפגיעות שלו, העובדה שכבר לא ראיתי אותו כרובוט, אלא כמישהו אנושי. ואין אחד שגרם לפדרר להיות יותר פגיע מה"שור ממאיורקה". שימו לב למספרים הקשים עבור השוויצרי: נדאל מוביל עליו 11-23 בכל המפגשים, 2-13 על חימר, אבל גם 2-8 במשטחים קשים, 7-14 במשחקי גמר, 2-9 בסלאמים, 2-6 בגמרי גראנד סלאם (פדרר ניצח רק פעמיים בווימבלדון), 3-11 במשחקים של הטוב מ-5. 0-3 באוסטרליה, אאוץ'.
בקיצור, פדרר לא מצליח להתמודד מולו וזה גורם לך לפתח אנטי נגד נדאל, כביכול ה"רע" העוצמתי שמנצח את פדרר פעם אחר פעם, זה שמשתמש בעיקר בכוח. אבל האמת שרפא הוא חומד של בחור, צנוע וגם חבר טוב של רוג'ר, לא כמו דיוקוביץ' השחצן.
עם השנים כשפדרר התחיל לדעוך נשארה לי רק משאלה אחת – שייקח עוד גראנד סלאם, אבל רק אחרי ניצחון בגמר על נדאל. לא מול מארי אותו הוא אוכל בלי מלח, וגם לא מול נובאק, מולו יש לרוג'ר דווקא מאצ'-אפ טוב (22-23 לסרבי), אלא רק מול נדאל. זה נכון שבגילו של פדרר כל ניצחון יהיה מדהים, והתלבטתי בחצי הגמר המהפנט בין הספרדי לדימיטרוב מי אני רוצה שאנצח, אבל בסופו של דבר – אני רוצה את קרב גלדיאטורים.
והנה, בגילם המופלג, פדרר כמעט 36, נדאל אמנם 31 אבל עם ברכיים של גריאטר, משחקים כמו פעם, נותנים לנו הזדמנות, אולי אחרונה, לחזות בהן נלחמים כאילו היה זה קרב במשחקי הכס. כבר חשבנו שלא נראה אף אחד מהם מניף גביע, אולי גם לא מגיע לגמר, והנה, הם הגיעו, שניהם, ועוד ביחד. לא משנה מה אגיד, לא הצליח לתאר במילים את המשמעות של הדו קרב הזה. תשוו את זה לעלי נגד פרייזר, מג'יק נגד בירד, מסי נגד רונאלדו, איחוד של הביטלס/כוורת או כל להקה אחרת. זה פשוט הקרב הכי טוב וטהור שאפשר לבקש, סיבה לקחת יום חופש בראשון, לראות משהו נכחד וגדול רגע לפני שהוא נעלם.
יריבות מחזקת את האהדה שלנו, כבר דיברנו על זה ב"הזווית" – בגלל זה ברצלונה וריאל לא היו כל כך פופולריות אם לא היה להן אחת את השנייה. אם פדרר היה מפרק את כולם 15 שנים אז כן, הוא היה השחקן הגדול בכל הזמנים, אבל לא נערץ כמו שהוא עכשיו. היו צריכים להמציא לו את נדאל, אחרת היו לוקחים אותו כמובן מאליו, כמו מכבי כדורסל, כמו באיירן מינכן בגרמניה, כמו סרינה…
האחיות
בשנת 98' הן נפגשו לראשונה בסיבוב השני באוסטרליה, לפני 19 שנים(!). עכשיו הן נפגשות שוב בגמר הנשי. האחיות וויליאמס, ששיחקו בגמר גראנד סלאם לראשונה ב-2001 בגמר ה-US OPEN (אגב, באותו טורניר התמודדו סמפראס ואגאסי בגמר האחרון ביניהם, חתיכת סגירת מעגל). האחיות נפגשו בגמר במשך 5 גמרי סלאם רצופים. תחשבו איזה טירוף זה להיות הכי טובה בעולם, כשהיריבה העיקרית שלך היא…אחותך. אבל איכשהוא במקרה שלהן פחות מדברים על גדולתן בהערצה, אלא על זה שהרמה יחסית נמוכה בטניס הנשי (טענה נכונה) ושיש להן יתרון פיזי משמעותי. אבל כל הדיבורים הללו עושים עוול לשתי הטניסאיות הענקיות האלו, שיש להן יכולות מנטליות גבוהות וחוכמת משחק נהדרת. אפילו העובדה שהן פוגשות אחת את השנייה פוגעות בהן, כי העיסוק במפגש המשפחתי מונע מלהתייחס לכל אחת מהן באופן ספציפי.
ומגיע להן התייחסות ספציפית בגלל שהן ספורטאיות ענקיות. ובמיוחד לונוס, שכבר בת 36, ורחוקה משיאה – האחות הגדולה שתמיד עמדה קצת בצל. היא כבר 7 שנים לא הייתה בגמר סלאם, ויש לה הזדמנות לשפר את המאזן שלה מול סרינה, שמוליכה 11-16 בכל המשחקים ו-3-7 בגמרי גראנד סלאם. בכל מקרה, זה לא יפגע בחברות שלהן והן רק יצחקו על זה בארוחת שישי. וסרינה? אלילה.
הידעתם?
ווימבלדון 2008 הייתה הפעם היחידה שבה נערכו שני הגמרים הללו במקביל בגראנד סלאם. יש סיכוי גדול שזאת הפעם האחרונה שנראה את אחד מהגמרים האלה. והמנצחים אז? פדרר בגברים, ונוס בנשים. קונים גם הפעם?
