השחקנים הגדולים, בכל מדינה כמעט, מתחלקים לשני סוגים: אלה שמצליחים בקבוצות ומצליחים בנבחרת ואלו שמצליחים בקבוצות ונכשלים בנבחרת. ערן זהבי, שייך כמובן לסוג השני.
הוא בחברה טובה. סטיבן ג'רארד, דייויד בקהאם, אלפרדו די סטאפנו, גינתר נצר, חיים רביבו וכמובן מסי, כולם עשו קריירות אדירות בקבוצות, אבל לא הצליחו להביא לנבחרות הלאומיות שלהם את מה שציפו מהם. זאת בניגוד לפלה, רונאלדו הברזילאי והפורטוגלי, מרדונה, שפיגלר ורבים אחרים שהביאו את נבחרותיהן להישגים בלתי נשכחים.
אז למה יצא הקצף דווקא על זהבי? במה הוא שונה מהחבורה הנכבדה שהוזכרה כאן? ראשית הוא לא יוצא דופן. מה שמסי עובר בארגנטינה ומה שבקהאם עבר באנגליה במונדיאל 98, הם הרבה יותר ממה שעבר כאן זהבי. שנית, זהבי הרוויח את כעסו של הקהל הישראלי בצדק מוחלט. עם כוכבים הקהל מדקדק כחוט השערה. וזהבי הוא כוכב, מרגיש כוכב ודורש כבוד של כוכב, אבל לא מביא יכולת של כוכב. גול מול אנדורה? פיו פיו אחד מול בוסניה בקמפיין הקודם? מה חוץ מזה? איזה ערך מוסף הביא הכוכב לנבחרת? האם בלעדיו היא הייתה חלשה משמעותית? איך השחקן שהפציץ בליון, הדיח את באזל ומחורר רשתות בליגה 'לא חלשה מהישראלית', לא מצליח לעשות כלום מול מקדוניה כל כך חלשה, מול אלבניה שלא מזכירה את זו ששיחקה ביורו ואפילו מול ליכטנשטיין. על ספרד ואיטליה כמובן אין מה לדבר. הקהל יודע מה יכולותיו של זהבי והוא מרגיש שזהבי מזלזל בו, שהוא מגיע כדי לצאת ידי חובה ושומר על הרגליים לגולים של עשרים אלף דולר בסין. וכשמנהיג הנבחרת כך, זה משפיע על כל הנבחרת כמובן ומכאן אווירת הנכאים, היכולת העלובה וחוסר האמונה והביטחון העצמי המחרידים האלה.
כתב כאן בצדק יהונתן מאיר, כי זהבי לא היה צריך לקבל את סרט הקפטן מלכתחילה. הוא לא מנהיג איש מלבד עצמו. לא הוא האיש שישנה אווירה, שיעודד, שיסחף את הנבחרת אחריו. וכיוון שהוא התיימר להיות כזה, עליו יוצא כל הקצף. לכן גם הפרישה שלו לא מרשימה אף אחד. כמו מוכר הקסטות ביציע שמאיים "אני הולך". שיילך. איתו לא הגענו לכלום ובלעדיו כנראה גם כן. אבל אולי האווירה תשתנה ואולי הנבחרת תחזור לאט לאט לקהל שלה, שגם הוא הולך ונעלם.
