בימים האחרונים אנו גאים בהצלחה של נבחרת הכדורסל. כיף לראות את המסירות של השחקנים, המהלכים המפתיעים והסדר. משביתי השמחות יגידו שהבית של הנבחרת קל, אבל אני לא מקבל טענה זו. מובן שישראל לא הוגרלה לבית המוות של סרביה וספרד, אבל לפני האליפות אף אחד לא תיאר שננצח את רוסיה, פינלנד ופולין.
לכל השחקנים יש חלק בהעפלה לשלב הבא. כספי מרשים, מקל לוקח אחריות, אליהו מראה שהוא יודע לעשות הגנה, למרות כל מה שאמרו עליו כל השנים, לימונד, אוחיון, כדיר ופישר נותנים את התרומה שלהם והכל ביחד מתחבר להצלחה. אבל מעל לכל השחקנים בולט שם אחד – ארז אדלשטיין.
בשידורי משחקים בספורט הקבוצתי, קובעים הפרשנים "שרואים שהקבוצה שעל המגרש היא קבוצה "מאומנת"". נבחרת ישראל בכדורסל כיום נראית כקבוצה "מאומנת". אבל מה זה אומר? קבוצה "מאומנת" זאת קבוצה שכאשר רואים אותה משחקת, רואים אסטרטגיה ברורה, תוכנית משחק עקבית, תרגילים, היררכיה, קבוצה שיודעת להגיב לשינויים במשחק, קבוצה שמתאימה את עצמה ליריבה שלה, קבוצה שמנסה לעשות פעולות מפתיעות ולנצל חולשות היריבה וכמובן כשהשחקנים נשמעים להוראות המאמן. השפעתו של המאמן ענקית ובנבחרת של היום ניכרת תביעת יד של הג'ינג'י ושל הצוות שלו. ברור שהשפעתו של המאמן מוגבלת וגם אם הוא יבצע את ההכנה האופטימלית למשחק נגד יריבה משמעותית כמו סרביה, למשל, רוב הסיכויים שזה עדיין לא יעזור. ארז עובד עם הצוות שלו, לא מתבייש להתייעץ עם פיני גרשון, שיושב ביציע, וקשוב לשחקנים המובילים שלו. בנוסף, זה פשוט תענוג לשמוע את פסקי הזמן שלו. הוא יודע מה הוא רוצה מהשחקנים, הוא קרוב אליהם ויודע לגשת אליהם בצורה מקצועית וברורה.
הצפייה בקואץ אדלשטיין, ביחד עם הפרשנות במשחקי האליפות, גרמו לי לרצות לדרג השבוע את פרשני הכדורסל בדירוג הפרשנים השבועי שלי. צפייה כוללת בפאנל הפרשנים של האליפות באולפן ובמגרש (בעיקר אפי בירנבוים, מאיר טפירו וגור שלף) מאפשרת חוויית צפיה מקצועית שלא קיימת בענף הכדורגל בארץ. באופן כללי פרשני הכדורסל בארץ מקצועיים מאוד, מדברים בשפה נקייה, מכבדים את הקולגות שלהם ומגיעים מוכנים לשידורים. נדיר למצוא שידור משחק כדורסל בו הפרשן אינו מגיע מוכן מבחינת סגלי הקבוצות וניתוחי סטטיסטיקות רלוונטיות. טפירו, לדוגמא, אבחן בקדם המשחק נגד בוסניה את הגורמים שלאחר מכן הלכה למעשה הביאו להפסד ובירנבויים מכיר כל שחקן בנבחרות לא בדיוק פופולאריות כמו פולין ופינלנד. פרשנים טובים הם אלו שמתבלים בפרשנותם ניתוחים שמוסיפים לצופה נקודות למחשבה ולהבנה של המשחק ובכדורסל יש רבים וטובים בדיוק כאלה. דן שמיר, שרון דרוקר, צביקה שרף, אריה מלניאק ואחרים הם רק חלק מהרשימה. המשותף לכולם הוא שהם מדברים מניסיון. החריג היחיד הוא אלי סהר, שאינו מאמן או שחקן עבר, אומנם מקצועי מאוד בכדורסל, אבל היות ואין לו קולגות וכבוד לפרסונות, הוא חותך שחקנים ומפטר מאמנים ממש כמו פרשני הכדורגל הצהובים.
מאמנים, פרשנים ושחקני הכדורסל בארץ יוצרים אצלי תחושה שהם הרבה יותר מקצועיים ממקביליהם בכדורגל. מתקבל אצלי הרושם שצוותי הכדורסל בארץ קמים בבוקר ובאים לעבודה עד שעות הלילה המאוחרות, צופים ומנתחים מהלכי קבוצות יריבות וסטטיסטיקות ועובדים שעות נוספות באימונים אישיים. בנוסף, במשחקי ליגות התיכונים מאמנים בכירים תמיד נמצאים ביציעים, אין לי ספק שברמת המאמנים והפרשנים בענף הכדורסל אנחנו ברמה הגבוהה ביותר. הבקשה שלי מהערוצים השונים, תנו לנו פרשנים "נקיים" ונטולי אינטרסים שמדברים מניסיון, כאלה שעשו את זה על המגרש ולא כאלה שלא עשו את זה אלא רק מדברים על זה כמו אלי סהר ושגיא כהן.
לגבי אדלשטיין אני מסכים לכל מילה.
לגבי פרשנים, מה שחשוב באמת זה "ניקיון כפיים" ולא ניסיון על המגרש (ראה נימני ושרף).
בארה"ב כמה מטובי הפרשנים הם עיתונאים חסרי ניסיון על המגרש, והם עושים עבודה מדהימה.