// מאת אבנט קליינר
נהוג לכנות את הפוטסל כאח הקטן של הכדורגל, אך למרות שבשני הענפים המטרה העיקרית היא לכבוש לשער היריבה באמצעות שימוש ברגליים בלבד, בין המשחקים טמונים הבדלים רבים. בכתבה הבאה נעמוד על ההבדלים המהותיים בין ענפי הספורט האהובים הללו. נעשה זאת באמצעות סקירה של צמד שחקנים גדולים, כל אחד בתחומו, אשר חוו ניסיון כושל של "הסבת מקצוע": מעבר מהאולם אל הדשא או להפך.
אלוהי הפוטסל, פלה של הפוטסל – פלקאו
אלסנדרו רוסה ווירה, הידוע לעולם בשם פלקאו, נולד בשנת 1977 ב- Santa Cruz Do Rio Pardo, עיירה קטנה במדינת סאו פאולו. הוא גדל בעולם הפוטסל מגיל מאד צעיר והחל את דרכו בקבוצה קטנה בעיר גוארפירי. כבר בשתי עונתיו הראשונות כבש 50 שערים ב- 47 משחקים. לאט לאט החל להתבלט כשחקן משמעותי בליגת הפוטסל המתחזקת של ברזיל. במהלך הקריירה זכה בשש אליפויות ברזיל, אליפות עולם לקבוצות אחת ושתי אליפויות דרום אמריקה לקבוצות. עם נבחרת ברזיל זכה בשני מונדיאלים ובאופן אישי זכה ארבע פעמים כשחקן השנה בעולם הפוטסל של פיפ"א. על אף גריפת התארים המסיבית הזו, חלומו של אביו היה לראות אותו מככב על כר הדשא. אולי זה מה שהוביל אותו למהלך האמיץ לחצות את הכביש.
פלקאו עשה זאת פעמיים. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2001, בעודו בן 23, לאחר שביסס מעמדו כאחד מחמשת שחקני הפוטסל הטובים בברזיל. הניסיון הראשון היה קצר למדי: פלקאו נבחן במדי פלמייראס וזכה ל- 59 דקות משחק בלבד, במהלכן ביצועיו הסתכמו בבעיטה אחת אל מחוץ למסגרת. בסיום המשחק הובהר לו שמקומו לא בפלמייראס. לאחר המשחק אמר פלקאו: "אני אבקש עוד ייעוץ, עשיתי מה שהמאמן ביקש. אולי טעיתי, אבל ללא ספק הראתי יכולות". אכן הוא הראה יכולות, אך יכולות של משחק הפוטסל.
למרות ההצלחה חסרת התקדים שלו באולם, פלקאו החליט לנסות שוב את מזלו בעולם הכדורגל, כלל הנראה בעקבות מות אביו בשנת 2004. הפעם הכישלון היה פחות מהדהד – פלקאו חתם בקבוצת הפאר קורינתיאנס לצדם של שמות גדולים כמו רוג'ירו סני, צ'צ'יניו, לוגאנו האורגוואי ועוד. פלקאו הספיק לשחק 13 משחקים מתוכם פתח רק פעמיים בהרכב הראשון, לפני שחזר שוב לאולם. לטענתו, הוא השתעמם לחכות לכדור במשך זמן כל כך רב.
הניסיון השני גרם לפלקאו להבין שמקומו באולם. הוא חזר לענף הפוטסל וחתם בקבוצת Jaragua, איתה זכה בארבע אליפויות ברזיל מתוך חמש עונות בהן שיחק בשורותיה. בשנת 2018 הודיע על פרישה מעולם הפוטסל כשחקן הפוטסל המעוטר והטוב בכל הזמנים. אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד, באוגוסט האחרון חזר לככב במדי קבוצת מגנוס הברזילאית כשהוא מוליך אותה לזכייה באליפות העולם לקבוצות!
מראדונה החדש – אל קונחו
חאבייר סביולה, הארנבון, נולד בשנת 1981 בבואנוס איירס. זכרון הכדורגל הראשון שלו היה הנפת גביע העולם על ידי מלך הכדורגל הארגנטינאי במקסיקו 86. בשנת 2001 זכה אף הוא להניף את גביע העולם לנבחרות נוער תוך זכייה בתואר השחקן המצטיין של הטורניר. מיד לאחר טורניר זה הוא חתם בקבוצת הפאר ברצלונה וקיבל את הכינוי היומרני "היורש של מראדונה". סביולה זכה בשתי אליפויות במדי ריאל מדריד ובמדליית זהב עם נבחרת ארגנטינה באולימפיאדת אתונה. אך למרות כל אלה, סביולה לא הצדיק את הכינוי המחייב, ועם זאת, הוא ללא ספק יזכר כאחד מסמלי הכדורגל הארגנטינאי.
בשנת 2018, חתם סביולה על חוזה מתוקשר במדי קבוצת הפוטסל FC Encamp, אלופת אנדורה בעשר השנים האחרונות, אמנם לא קבוצה מהטופ של הפוטסל האירופאי, אך קבוצה מנוסה וחברה קבועה בליגת האלופות של אופ"א. החתמת סביולה יצרה ציפיות גדולות בקרב הקבוצה האנדורית. לטעמם החתמת אליל כדורגל בדמות הארנבון שווה הישגים גדולים בבמה האירופאית. אבל לא כך היה הדבר. בשלב הראשון ((Preliminary round של ליגת האלופות שנערך בתחילת חודש ספטמבר, FC Encamp היוו בשר התותחים של הבית כאשר הפסידו 2:1 לאלופת נורווגיה Sandefjord ,8:4 ל–Allstars, אלופת אוסטריה ו- 9:0 לאלופת פינלנד Kampuksen Dynamo. סביולה סיים עם שני כיבושים בלבד והרבה סימני שאלה על המשך דרכו בפוטסל. סיכויים רבים שיסיים את דרכו באותה מהירות שפלקאו סיים את דרכו על כר הדשא הירוק.
מדוע אם כך לא הצליחו פלקאו וסביולה לחצות את הכביש?
התשובה המתבקשת היא שלמרות הדימיון הרב בין הענפים עבור הצופים ביציעים, הדברים נראים שונים לחלוטין בגובה המגרש. אז מהם המאפיינים המייחדים את כל אחד מהענפים?
- יכולת גופנית – הבדל בסיסי ראשון הוא ביכולת הגופנית הנדרשת מהשחקן. אם בכדורגל יש צורך בכושר אירובי, יכולת לרוץ במשך קילומטרים רבים ובקצבים משתנים – בפוטסל הדרישה היא ליכולת אנאירובית, כוח מתפרץ, זריזות רבה ושינויי כיוון חדים. בנוסף לכך המשחק מתחדש מהר מאוד וכמעט אין זמן מנוחה. לכן, ברמות הגבוהות של הפוטסל נהוג להחליף את כל רביעיית שחקני השדה בכל 4 דק' ברוטו על מנת לשמור על טריות וחדות. זוהי הסיבה בגינה החילופים בפוטסל בלתי מוגבלים, בעוד בכדורגל, המאפשר התאוששות תוך כדי המשחק, יש 3 חילופים בלבד.
- השפעת המאמן – מאמני כדורגל רבים נוהגים לציין כי השפעתם מסתכמת באימונים ובהכנת הקבוצה, אך מרגע שהמשחק החל, השפעתם על יכולת הקבוצה מינורית יחסית. בפוטסל לעומת זאת, ההכנות והאימונים משמעותיים באותה מידה, אך בניגוד לכדורגל למאמן יש השפעה מירבית במהלך המשחק. הקרבה הפיזית, פסקי הזמן והחילופים הבלתי מוגבלים מקנים למאמן שליטה גבוהה ביכולת הקבוצה. זאת על ידי מתן הוראות לביצוע עבירות, תרגילים במצבים נייחים או אפילו במהלכים התקפיים והגנתיים שוטפים. בהמשך הסדרה נארח את בכיר מאמני הפוטסל בישראל ירון נצר שיבהיר את חשיבות המאמן לשחקנים.
- מהלך המשחק – משחק הכדורגל הוא משחק מאד דינמי, זורם ומתבסס על יוזמות כמעט בלתי מתוכננות של שחקנים. לעומת זאת, הפוטסל הוא כולו מתוכנן מא' ועד ת'. קבוצות בכל הרמות מתחזקות ארסנל תרגילי הגנה והתקפה, בהם כל שחקן מודע ומתורגל בתפקידו, כאשר התיאום בביצוע חייב להיות מושלם. אפשר לדמות את ההבדלים בין הענפים להבדלים בין גדוד המסתער קדימה לשדה הקרב ודורס כל מה שבדרך, לעומת יחידה מובחרת שחודרת בסדר מופתי ומתוכנן לביצוע המשימה הנקודתית. במאפיין הזה הפוטסל יותר דומה לכדורסל מאשר לכדורגל.
- כיבושים – מרבית השערים שנכבשים בכדורגל יהיו ממרחק של 10 מטר ומעלה. לעומת זאת, בפוטסל מרבית השערים יכבשו בתוך קו 10 המטרים. זה נובע בעיקר מכובדו של הכדור, שאינו מפתח מהירות בצורה דומה לכדור הכדורגל המסורתי. הסיבה הנוספת צפיפות המגרש, לכן יש צורך בתרגילי חסימה או תנועה מהירה בכדי לפנות את השחקנים לכיבושים מול שער חשוף ומקרוב יחסית.
- תנועה במגרש – כדור כבד יותר, צפיפות במגרש ואי קיומו של חוק הנבדל יוצרים צורך בתנועה שונה לחלוטין במשחק הפוטסל. בעוד במשחק הכדורגל השחקנים נדרשים לרוץ לשטחים מתים על מנת לקבל את הכדור, בפוטסל השחקנים נדרשים לייצר לעצמם את השטחים המתים על ידי תנועה בלתי פוסקת אל הכנפיים, הטעיות גוף ללא כדור, חסימות, דחיפות ושינויי כיוון וקצב. כדור עומק לגיטימי "בין הבלם למגן" של עולם הכדורגל לא עובד באולם והשחקנים נדרשים לעבוד באופן שונה לחלוטין.
- הגנה/התקפה – מערך הכדורגל מחולק באופן מאד ברור כאשר לכל שחקן יש תפקיד בחוליית ההגנה, הקישור או ההתקפה. אמנם הכדורגל המודרני דורש יכולות התקפיות גם משחקני ההגנה או להפך, אך בגדול סביר להניח שנראה את סרחיו ראמוס יורד להרבה יותר גליצ'ים במשחק מאשר איסקו. בפוטסל אין הבחנה בין שחקני הגנה להתקפה. כולם עושים הכל. חסרון מספרי או ליקוי ביכולת הגנתית או התקפית עלולים לעלות בספיגת שער או במשחק תקוע, בהתאמה. לכן כל שחקן חייב להצטיין ביכולותיו ההגנתיות וההתקפיות כאחד. יתרה מכך, אפילו השוער נדרש ליכולות הגנתיות והתקפיות של שחקן שדה. בסיטואציות בהן הקבוצה לוחצת את היריבה בחלק המגרש שלה נוצרים שטחים גדולים מאחור והשוער נדרש לקרוא את המהלכים ולנקות כדורי עומק כבלם אחורי. במקרים אחרים בהם הקבוצה נקלעת לפיגור לקראת הדקות האחרונות של המשחק, השוער ישמש כשחקן לכל דבר על מנת לייצר יתרון מספרי – בעגה המקצועית "חמש על ארבע" או "Flying GK".
חביבי הלכת (ל)רחוק-
ההבדלים המהותיים ביכולת הגופנית, באופי המשחק ובדרישות מהשחקן מצריכים משחקנים המעוניינים לעבור בין הענפים לעשות התאמות ושינויים גדולים. יש להניח שפלקאו, שרגיל ששלושת השותפים שלו לרביעייה נעים בדיוק לאן שהם צריכים כדי לפנות לו שטח או לקבל ממנו כדור, מתקשה להתאים עצמו לתנועה במגרש הדשא. אין תרגילים, אין חסימות והוא צריך לרוץ יותר ולבעוט בכדור קליל כנוצה מטווחים שונים לחלוטין. לעומתו סביולה, שהתרגל להרים כדורים מדויקים לראש של בטיסטוטה וראול, נדרש לפתע לעשות סוויץ' מהתקפה להגנה במהירות בזק או למצוא במסירה שחקן שחוסם ומתגלגל פנימה א-לה פיק אנד רול כדי לקבל כדור לקורה הרחוקה מול שער ריק.
מהשוואה זו בין פלקאו לסביולה ניתן להבין את אחת הבעיות הבולטות בפוטסל הישראלי. נדיר לאתר שחקן שהחל דרכו בעולם הפוטסל. רובם המוחלט של השחקנים הגיעו לענף לאחר שחלום הכדורגל נגמר עבורם והם "נקלעו" לענף הפוטסל. כפי שניתן להבין, עליהם לעשות התאמות וללמוד משחק חדש לחלוטין, לרוב בגיל מאוחר מדי כאשר היכולת הגופנית והתנועה אליהם הורגלו אינם מתאימים ולמושגים "קבוצה" או "דקות משחק" ישנן הגדרות אחרות עבורם.
אחד החריגים היחידים בענף הוא דן בר-אל, בנו של שחקן הכדורגל והפוטסל האגדי טל בר-אל. דן החל את דרכו בגיל 14 תחת הדרכתו של המאמן המעוטר ביותר ירון נצר מקבוצת ינשופי אס"א תל אביב. דן הוא דוגמא לדרך בה הענף אמור להיראות בארץ ואיך הוא נראה בעולם: התאחדויות הכדורגל והקבוצות המקצועניות בעולם מפעילות קבוצות ילדים ונוער בהן נלמדים יסודות המשחק מגיל צעיר. לעיתים, במועדונים מפוארים בעולם כגון ברצלונה, ספורטינג ליסבון, ואסקו דה גמה ולאציו השחקנים משחקים במקביל בקבוצת הכדורגל ובקבוצת הפוטסל של אותו מועדון וכך הם מרוויחים משני העולמות, עד הגיל בו הם מקבלים החלטה באיזה ענף הם מתמקצעים. כלומר, שחקן פוטסל ישראלי מתחיל ללמוד בגיל 23 את מה שהילדון הברצלונאי לומד בגיל 8. בהמשך הסדרה נביא ראיון מיוחד עם דן ואביו טל.
