UFC 257 נערך ב 23 לינואר, ובמרכזו הקרב בין קונור מקרגור לדסטין פורייה, עליו כתבתי בטור המקדים. בואו נוריד מהשולחן בזריזות את התחזיות הכושלות שלי לקרבות המרכזיים. מדובר ב MMA. אומנויות לחימה משולבות. בהימצא מאמן טוב, מחנה אימונים מהטובים (אם לא ה-טוב) בעולם היום, ולוחם אינטיליגנטי שיודע לעבוד לפי תוכנית קרב חכמה ולא לקרוס תחת לחץ – אפשר לתת לקונור מקרגור נוקאאוט.
יש מספיק ניתוחים כבר על הקרב, ואני מסכים עם רובם, אז לא ארחיב. הדבר נכון גם לגבי הקרב בו מייקל צ'אנדלר פשוט חיסל את דן הוקר. האפשרות הזו היתה על השולחן. היא פשוט לא נראתה לי הכי סבירה. אבל זה הקסם של הספורט הזה. באמת הכל יכול לקרות. אבל כאמור, לא על זה באנו לדבר. תוצאות שני הקרבות האלה, בתוספת לסגמנט קצר במהלך האירוע שקדם ל UFC257, הביאו למצב בו אני רוצה להרחיב.
אחד מנושאי השיחה הפופולאריים אחרי קרבות צמרת כל כך מרתקים הוא, לאן מתקדמים מכאן, הלוחמים המעורבים. ומדובר בארבעה מהבכירים במחלקת המשקל הקל, כך שהדיון כשלעצמו מעניין (ונערוך כאן חלק קטן ממנו).
אני מזכיר לכם את תקציר הפרקים הקודמים. האלוף הוא עדיין חביב נורמאגומדוב שפרש בסוף הקרב שלו מול ג'סטין גייטג'י. כפי שסיפרתי בטור הקודם, דיינה חשב (יש שאומרים הזה) שיש סיכוי להחזיר את חביב, ואף רמז שחביב אמר שאולי, יחשוב על לחזור, אם אחד מהארבעה הנ"ל (פורייה, קונור, הוקר, צ'אנדלר) יעשה משהו יוצא מגדר הרגיל. ובכן… קשה לחשוב על משהו גדול יותר מנוקאאוט של פורייה על קונור בסיבוב השני, או על חיסול ממוקד של הוקר, באמצע הסיבוב הראשון. אך, כצפוי (לפחות אני ציפיתי), חביב לא באמת התכוון לחזור.
דסטין "היהלום" פורייה, התחיל את דרכו ב UFC במחלקת משקל הנוצה, ביום הראשון של 2011, ועד אמצע 2015 אגר לעצמו רקורד של 8 נצחונות (כולל על הילד החדש של ה UFC – מקס הולוואי), ושלושה הפסדים. ההפסדים היו לזומבי הקוריאני (עד היום לוחם טופ 5 לגיטימי), קאב סוונסון ואחד, קונור מקרגור. אחרי ההפסד לאירי, עלה פורייה בחזרה למשקל בו התחיל את הקריירה – המשקל הקל.
אחד עשר קרבות ערך היהלום במחלקה, עד שזכה להתמודד על החגורה. עשרה נצחונות והפסד בודד, דווקא למייקל ג'ונסון, אבל אי שם ב 2016. אחרי הפסד לחביב בקרב האליפות ב 2019, חזר פורייה וניצח את דן הוקר, באחד מהקרבות הכי טובים של השנה שעברה, ואז כאמור, נקם בקונור על ההפסד.
ולמה אני מספר לכם את זה? מכיוון שאנחנו מדברים על – מי אמור להילחם במי, כדי לקבוע מי האלוף?
כאן דיינה תקע את היהלום… מבחינת ההתנהלות הרגילה של ה UFC – ברגע שהאלוף פרש בעודו אלוף, קובעים קרב על חגורה. ג'ון ג'ונס הודיע שהוא עולה למשקל הכבד (דה פאקטו פרש מהחצי כבד) – נקבע קרב בין יאן בלחוביץ' לדומיניק רייס על החגורה. ברגע שג'ורג' סיינט פייר הודיע שהוא פורש\לוקח הפסקה – נקבע קרב בין ג'וני הנדריקס לרובי לולר על החגורה. כשחביב פרש התחילו התירוצים. היתה לו שנה קשה (היתה), הוא תמיד אמר שהוא רוצה להגיע ל 30-0 (אמת), אולי אם מישהו מארבעת הלוחמים ב UFC257 יעשה משהו מיוחד…
היתה לדיינה הזדמנות פז – קונור מקרגור, הלוחם הכי פופולארי בתולדות הארגון, מול דסטין פורייה, היהלום, שמגיע על גבי ניצחון בקרב מדהים על עוד לוחם טופ 5 דאז, אחרי רצף מדהים של ניצחונות (אוטוטו חוזרים לזה). האם יש קרב יותר ראוי לקרב אליפות מזה? ניתן לדמיין מה עבר לדיינה בראש בשבועות שהובילו לאירוע האחרון. במוחו הקודח, חלם דיינה על ניצחון מרשים של קונור, וחזרה של חביב לעוד קרב. חביב נגד קונור 2, יעשה כמות קניות pay per views חסרת תקדים. זה היה עובד יפה מאוד, אם… חביב באמת רצה לחזור… אבל למה לחביב לחזור לעוד קרב? מה זה בדיוק יתן לו? אם מדובר על קרב בודד, הרי שהוא כבר ניצח גם את קונור וגם את פורייה. איפה הרווח פה? אז עכשיו, הקרב עבר ואין אלוף, ויתרה מכך – אחד המתמודדים בקרב הזה הפסיד… והמפסיד, הוא המועמד הטבעי של דיינה להתייצב לקרב אליפות… אבל ממתי נותנים קרב אליפות למפסיד?…
אז עכשיו צריך להרכיב שני קרבות לכל הפחות. המתמודדים הרלוונטים הם: דסטין פורייה (שרואה את עצמו – בצדק – כאלוף), מייקל צ'אנדלר, צ'ארלס אוליביירה שמחכה בסבלנות לגמול על רצף 8 הניצחונות הרצופים שלו, ג'סטין גייטג'י שהיה האחרון להפסיד לחביב, ו…קונור מקרגור שלמרות ההפסד הוא עדיין קונור מקרגור. חדי העין מביניכם שמו לב שהזכרתי חמישה לוחמים, כששני קרבות יכולים לספק תעסוקה רק לארבעה מהם. בעיה. אז בואו נגיד ברוך הבא לרפאל דוס אניוס שחזר למשקל הקל, אחרי הרפתקה במשקל החצי בינוני, עם ניצחון חד משמעי על פול פלדר הקשוח. שישה לוחמים יכולים להרכיב יופי של שלושה קרבות.
מה צריך לקרות? מבחינתי, דיינה צריך לערוך מסיבת עיתונאים ולהכריז שלאור פרישתו של חביב נורמגומדוב, הוא מכתיר כבר עכשיו, את דסטין פורייה לאלוף הבלתי מעורער של המשקל הקל. פורייה הפסיד אמנם לחביב, אבל זה משותף לכל מי שנלחם באלוף הקודם. אבל פורייה מחזיק בנצחונות על קונור במשקל הרלוונטי, על גייטג'י (גם בנוקאאוט), ואחרי מבט על הרקורד הכללי שלו במשקל הקל… ניתן לומר שמדובר בלוחם המשקל הקל הפעיל הטוב ביותר ללא ספק. רוצים משהו להתפלפל עליו? למרות ההפסד לחביב… לדסטין יש רקורד יותר טוב ויותר מרשים מחביב בעצמו, כך שפורייה בהחלט בדיון על הגדול ביותר ב 155 מאז ומעולם… יותר מבי ג'יי פן, ורק ההפסד לחביב נותן לדגסטאני יתרון. ולכן, מבחינתי, הוא האלוף, והשאר אמורים להתחרות ביניהם על הזכות לטעון לכתר שלו. אין שום סיבה בעולם, למה דסטין צריך לסכן עוד קרב אחד בשביל מה שהוא כבר הוכיח שהוא ראוי לו.
מה ככל הנראה יקרה? יקבע קרב על אליפות, וקרב על הטוען לכתר. האפשרויות רבות. מצד אחד, בעל הטענה הכי ראויה מבחינה ספורטיבית הוא צ'ארלס אוליביירה שעובד לפי שיטת היהלום, קרי – מנצח קרבות. מצד שני, דיינה כבר אמר שהכי הגיוני מבחינתו יהיה לקבוע קרב בין פורייה לצ'אנדלר, שהרי שניהם המנצחים הגדולים של האירוע – אז שילחמו על החגורה. אבל פורייה מתנגד לכך בתוקף, בטענה שזה היה רק הקרב הראשון של צ'אנדלר ב UFC (ולמרות שהוא לוחם עם קריירה ארוכה בבלאטור, יש משהו בטענה של דסטין). מצד שלישי יושב לו בחור אירי אחד, קונור מקרגור שמו, ואומר: "היי, אני ודסטין 1-1. בואו נעשה קרב שובר שוויון. על התואר." ג'סטין גייטג'י מצידו, כבר התחיל בקרב התודעתי נגד קונור (ובעד קרב שלו מול קונור).
אני מאמין, שה UFC ירצו להכות בברזל כל עוד הוא חם, וינסו במהירות האפשרית, לקבוע קרב על החגורה בין דסטין פורייה לקונור מקרגור. אולי אפילו תהיה הקלה לגבי הכנסת צופים בוגאס עד אז. והקרב השני יהיה ככל הנראה מייקל צ'אנדלר נגד ג'סטין גייטג'י. ומה לגבי צ'ארלי, אתם שואלים? שאלה מצויינת. אני לא רואה את דסטין אומר לא לקרב מול קונור (שכר במושגים אחרים), אבל אם קונור לא יכול\מוכן\פנוי\בריא, אז כמה שזה לא מסתדר עם ההגיון (לפי הקרב השני), אני מאמין שהוא ירצה את אוליביירה. ואם לא, אוליביירה יכול להילחם ברפאל דוס אניוס (שעוד מחכה להזדמנות להילחם בקונור) ולפי התוצאה הזו יהיה לנו קונטנדר די ברור.
מבולבלים? גם אנחנו 🙂
אבל מה שברור הוא ששיטת היהלום של לנצח את כל הטופ של המחלקה, לא בהכרח נותנת לך חגורה. בטח לא אם זה תלוי בכוכבים ברמה של קונור מקרגור וחביב נורמאגומדוב. נוכל להתנחם (אוהדי פורייה כמוני) שיש לנו מחלקה עמוסה בכל טוב. אולי דור הלוחמים הכי טוב שהיה במשקל הזה אי פעם. מצד אחד חבל שחביב לא כאן כדי שיוכל להתמודד עם כל מי שעוד לא פגש בו, ומצד שני אולי זה עדיף… לחביב יש סגנון ייחודי, ועדיין לא נמצאה הנוסחה לנצח אותו. זה די "השבית שמחות", למרות שהדומיננטיות שלו, בפני עצמה, היתה מחזה מרהיב. אבל הוא בחוץ, והגיע הזמן להיפרד מהחגורה, ולפנות אותה לאחד מהמאבקים היותר מעניינים שיכולים היו להיווצר.
