באיחור אופנתי של כשנה המשכתי עם סדרת הטורים "בראי ההיסטוריה", המספרת על קבוצות פחות מסוקרות. לאחר שהכרתם את פרטיזן בלגרד, נמשיך אל התחנה הבאה שלנו, שנמצאת בצד האירופי של איסטנבול – מועדון הכדורגל גלאטסראיי. שמו של מועדון הפאר הטורקי מוכר בכל העולם, אך סיפורו רווי המוזרויות לא מסופר כראוי, אם בכלל. עד עכשיו.
הכל התחיל בסתיו 1902. עלי סמי יין, תלמיד גימנסית גלאטסראיי שבאיסטנבול, הגימנסיה הטורקית הראשונה שנוסדה עוד במאה ה-15, יצא לבקר את דודו בעיר מודה הסמוכה. בדרכו לשם ראה צעירים אנגלים משחקים להנאתם עם כדור וכשחזר לגימנסיה סיפר לחבריו על הספורט החדש שמצא חן בעיניו. המשחק המדובר היה, כמובן, הכדורגל. שלוש שנים לאחר מכן הפכו הדיבורים למעשים ובאוקטובר 1905 הקימו סמי יין וחבריו מועדון ספורט שמטרתו הייתה "לשחק כמו האנגלים ולנצח את הלא-טורקים", וסמי יין מונה לנשיאו הראשון.
באותה תקופה אסר החוק על התקהלויות של צעירים, על אחת כמה וכמה לצורך הקמת ארגון כמו מועדון ספורט. מדי שבוע סיכנו עצמם סמי יין וחבריו כאשר שיחקו במגרשים שונים באיסטנבול, אך היה זה דווקא מה שגיבש אותם ותרם לעיצוב המועדון החדש. תחילה לא ניתן לו שם מוגדר, והוא נקבע רק בחלוף כמה משחקים – מספרים כי במהלך ניצחון על אחת הקבוצות היוונית צעקו האוהדים הטורקים לשחקניהם "גלאטה סראיי אפנדילרי", שבתרגום חופשי אומר "ג'נטלמנים מארמון גלאטה", כפי שכונתה הגימנסיה. הכינוי מצא חן בעיני השחקנים והם אימצו את השם "גלאטה סראיי", כלומר ארמון גלאטה. ההכרזה הרשמית נדחתה עד ל-1912, אז הוקמה התאחדות הכדורגל המקומית, וכך נוסד מועדון הכדורגל הטורקי הראשון.
גם צבעי המועדון לא נקבעו במהרה. תחילה שיחקה הקבוצה בצבעי אדום-לבן, כצבעי דגל טורקיה. אלא שהימים היו ימי קץ האימפריה העות'מנית וטורקיה טרם קיבלה עצמאות, לכן ההנהלה אחוזת הפרנויה חשדה כי השחקנים בחרו בצבעים הללו מתוך נטיות לאומניות ומהפכניות, ועקבה באדיקות אחריהם ואחרי מעשיהם. לאחר לחץ מתמשך הסכימו השחקנים לשנות את הצבעים לצהוב-שחור, אולם לאחר תבוסה 5:0 החלו הצבעים להתפש כמביאי מזל רע והסוגיה נפתחה מחדש. לבסוף, באחד מביקוריו של סמי יין בחנות בדים, תפסו את עינו שני ארגים נאים, האחד בצבע אדום-דובדבן והשני בצבע כתום-תפוז. "כשהמוכר נופף בשני הבדים זה לצד זה, נדמה היה כי אני רואה את הצבעים שבאש הבוערת. בדמיוננו ראינו את צבעי האש זוהרים על שחקנינו ומובילים אותם לניצחונות. וכך אכן היה", סיפר לימים הנשיא הראשון. הבעיה נפתרה.
משהוסדרו העניינים המנהלתיים, התפנו בגלאטסראיי לעסוק בעניינים המקצועיים. בהעדר ליגה מקומית, המשחקים הראשונים של המועדון שוחקו נגד קבוצות אנגליות ויווניות, בהתאם למטרה לשמה הוקם. נקודת המפנה הייתה בינואר 1909, אז שיחקה הקבוצה לראשונה נגד מועדון בשם פנרבחצ'ה. כעבור כשנתיים הושג הניצחון הגבוה ביותר נגדה, 0:7, ושמונת המשחקים הראשונים הסתיימו כולם בניצחונות של גלא במאזן כולל של 0:28. יחד עם זאת, לא הכל היה חלק במועדון וחילוקי דעות פנימיים לא איחרו לבוא; חלק מחבריו רצו להפוך אותו למסגרת מקצועית יותר, החיכוכים גברו ואחד מחברי המועדון אף הושעה ממנו לאחר שהואשם בכתיבת טקסטים "אנטי-גלאטסראיי".
הרוחות המשיכו להתלהט עד שב-1933 כמה מחברי גלא עזבו בטריקת דלת. התוצאה הייתה הקמת המועדון אטס-גונס (Ateş-Güneş), "שמש-אש" בטורקית, שמאוחר יותר קוצר לגונס בלבד בעקבות הצעתו של נשיא טורקיה הראשון, אטאטורק. בכך לא תם הקשר של הקבוצה הצעירה עם השלטון – היא קיבלה סיוע כלכלי אותו ניצלה לרכישת טובי שחקני גלא, שמצדה נקלעה לתקופת השפל שלה. בין 1931 ל-1940 עברו בגלאטסראיי 15 נשיאים ו-10 מאמנים שונים, בעוד גונס הופכת לאימת העיר; היא זכתה באליפויות, הכתה פעם אחר פעם בפנר ובגלא, בין היתר בדמות ניצחון 0:7 משפיל במיוחד על האחרונה. כל זאת עד שבשנת 1938 היא חדלה מלהתקיים במפתיע. מבלי להתעמק בפרטים המעורפלים, אציין כי אטאטורק עצמו מת באותה השנה וסביר להניח כי קיים קשר בין הדברים.
בחזרה לענייננו, המשבר של גלאטסראיי נמשך עד 1948, ושנות ה-50, שקדמו להקמת הליגה הטורקית, האירו פנים עבורה. האירוע המרכזי שהתרחש באותן השנים היה "מהפכת גונדוז קיליץ'" – מינויו של שחקן העבר קיליץ' לתפקיד המאמן. ביום בהיר אחד תלה החלוץ הפורה בן ה-33 את נעליו, החליף את מדי השחקן בחליפת המאמן, וכך החל את קריירת האימון שלו, במהלכה זכה בשתי אליפויות וחשוב מכך, החתים את החלוץ מטין אוקטאיי בן ה-19 תמורת… רכב שברולט. אוקטאיי הצעיר הפך לכוכב-על הן בקבוצתו והן בליגה. במשך 7 עונות ברציפות הוא סיים כמבקיע המוביל; את נאמנותו לגלא הוכיח כאשר התגרש מאשתו לאחר הארכת חוזהו בקבוצה, שכן היא רצתה שיחזור למועדון הקודם שלו; ולקינוח הבקיע רביעייה בניצחון 0:5 על פנרבחצ'ה. "המלך ללא הכתר", כך כונה החלוץ, אהב במיוחד את המשחקים נגדה. בדרבי אחר בעט את הכדור כה חזק עד שנקרעה רשת השער ולאורך השנים כבש נגדה 18 פעמים, בדרך ל-311 שערים ב-344 הופעות במועדון. בד בבד שבה גלאטסראיי לימיה היפים והקמת הליגה ב-1959 הגיעה בתזמון נהדר מבחינתה.
למועדון נדרשו שנתיים בכדי לכבוש את הליגה, וגם אז האחראי לכך הוא קוליץ', שבקדנציה השלישית שלו הוביל את הקבוצה כהרגלו לשתי אליפויות רצופות. השנייה, בעונת 1963-1962, הייתה חסרת תקדים; גלא כבשה 105 שערים, שיא הכיבושים העונתי שנשמר עד היום, אוקטאיי נעשה למלך השערים בפעם הרביעית ובנוסף זכתה הקבוצה במפעל חדש שהוקם באותה השנה, הגביע הטורקי. שני העשורים הבאים כללו בעיקר דשדוש, ואז נחת באיסטנבול המאמן הגרמני יורגן דרוואל. הייתה זו נקודת מפנה בהיסטורית המועדון. בעידן הגלובליזציה נראה זה אך טבעי כי מאמן זר ינחת בקבוצה טורקית, אך חשוב להבין כי באותם ימים מדובר היה בהפתעה ענקית וייתכן כי במהפכה של ממש. כן, עוד מהפכה לאוסף של הקבוצה.
דרוואל שימש כעוזר נבחרת מערב גרמניה במשך 8 שנים, לאחריהן מונה למאמנה הראשי והוביל אותה למקומות ה-1 וה-2 ביורו 1980 ובמונדיאל 1982, בהתאמה. הגרמני דחה לא מעט הצעות אימון מקבוצות מקומיות על מנת לנחות בטורקיה, עליה הסתכלו בעין עקומה באירופה. השילוב המוזר עבד היטב ובמבט לאחור קשה להפריז בחשיבות של דרוואל עבור גלאטסראיי; מלבד התארים בהם זכה, בראשם אליפות ראשונה אחרי 14 שנות בצורת, הוא הביא לקבוצה שיטות אימון וטקטיקות חדשות ולא לחינם כונה "מהפכן הכדורגל הטורקי". פתיח טרים ומוסטפה דניזלי, שני מאמני גלא אגדיים לעתיד, התאמנו תחתיו והרעיפו אינספור שבחים על הגרמני. ב-1987 ירש אותו דניזלי, ששימש עד אז כעוזרו, וכעבור שנתיים הגיעה הקבוצה לחצי גמר האלופות. היה זה אירוע היסטורי, לא פחות. ראוי לציון ניצחון הקבוצה על גזאמקס השוויצרית בגומלין, 0:5, לאחר הפסד 3:0 במשחק הראשון, והייתה זו הסנונית הראשונה בנסיקת המועדון בשנות ה-90.
גלאטסראיי חוותה אז את שנות הזוהר שלה. אלפ יילמן, נשיא המועדון, דבק בעבודה עם מאמנים גרמנים והקבוצה אף הדיחה ב-1993 את מנצ'סטר יונייטד מליגת האלופות, אך ההצלחה המשמעותית ביותר הגיעה עם מינויו של פתיח טרים המקומי ב-1996. לצד השתלטות על הזירה המקומית והשגת הדאבל, זכתה הקבוצה בגביע אופ"א 2000-1999 לאחר פנדלים בגמר נגד ארסנל, מבלי להפסיד בדרך ולו משחק אחד (או אפילו מחצית אחת). לכך הוסיפה את הסופרקאפ האירופי על חשבון ריאל מדריד ובזאת השלימה זכייה ב-4 תארים בעונה בודדת. פרט משעשע הוא כי גלאטסראיי נשרה לגביע אופ"א משלב הבתים של ליגת האלופות, בו סיימה שלישית על חשבון מילאן האחרונה. שתי הקבוצות נפגשו למשחק מכריע במחזור האחרון והטורקים יצאו עם ידם על העליונה בזכות צמד שערים בדקות ה-87 וה-90 שקבעו מהפך.
באותה תקופה שיחקו בקבוצה מספר זרים איכותיים, כגון גאורגה חאג'י, שאת 5 שנותיו האחרונות כשחקן בילה בגלא, ומריו ז'ארדל הבריזלאי, שבעונתו היחידה בקבוצה כבש צמד נגד ריאל. עם זאת, שלד הקבוצה היה מורכב מדור מקומיים כשרוני, שגם הוביל את הנבחרת הלאומית למקום 3 במונדיאל 2002 ולרבע גמר יורו 2000. לשם המחשה, בשני הגמרים המדוברים כלל הסגל 3 ברזילאים ו-2 רומנים; היתר היו שחקנים טורקים. ב-2001, לאחר עזיבתו של טרים, נעצרה הקבוצה ברבע גמר ליגת האלופות ומאז לא הגיעה להישגים משמעותיים באירופה, וניתן להגיד כי עזיבתו של טרים החזירה את גלאטסראיי לתקופת הדשדוש. דור הזהב של שנות ה-90 הזדקן, מחליפים ראויים מהדור הצעיר לא נמצאו, וגלא הפכה למועדון לא יציב עם בעיות כלכליות, וכצפוי, עם חוסר שביעות רצון מצד האוהדים. מתוך מטרה להתקרב אליהם הוחלט במועדון להקים חנות, מגזין וערוץ טלוויזיה שיזוהו עמו, כשגולת הכותרת הייתה הקמת מגרש ביתי חדש במקום אצטדיון סמי יין הותיק.
סמי יין, שכונה גם "הגיהנום" בשל רעש האוהדים והצבעים האדומים-כתומים שהתנוססו מעל המגרש מכל עבר, נפתח ב-1964, ושם קץ לנדודיה הארוכים של הקבוצה. בערך. בשנותיה הראשונות שיחקה גלאטסראיי דווקא באצטדיון שלימים יהפוך לביתה של פנרבחצ'ה, ולאחר מכן שתי הקבוצות אירחו את משחקיהן באצטדיון משותף. בשנות ה-30 נותרה גלאטסראיי לבדה ללא אצטדיון, וכשכבר החליטה לבנות אותו, העניין נדחה עקב מלחמת העולם השנייה והמצב הכלכלי הרעוע שבא בעקבותיה. גם לאחר פתיחת אצטדיון סמי יין מיאנו הצרות להעלם. משחק הפתיחה נערך במסגרת ידידותית בין נבחרת טורקיה לנבחרת בולגריה, ובמהלכו נוצרה פאניקה ביציעים המלאים יתר על המידה, מה שהוביל למות אוהד אחד ולפציעת כ-80 נוספים. לאורך שנות ה-70 שימש האצטדיון בעיקר לאימונים וב-47 שנות קיומו הוא עמד ללא שימוש ב-13 מהן. ייתכן כי בכך נמנע אסון – כשפורק האצטדיון, החברה שהייתה האחראית על תהליך הפירוק חשפה כי המבנה על סף קריסה וכי רק נס מנע זאת.
בתחילת המילניום עברה גלאטסראיי לתקופה קצרה לאצטדיון האולימפי במסגרות האירופיות, ובמשחק נגד אולימפיאקוס אף נשבר שיא הצופים באצטדיון טורקי עם כ-80 אלף אוהדים, אך סמי יין הישן נחשב לאצטדיון ה"אמיתי". בניית האצטדיון החדש, אצטדיון טורק טלקום, עליו דובר עוד בשנות ה-90, החלה לבסוף ב-2007 וכעבור ארבע שנים הוא נחנך בזיקוקים וריקודים, וגם בתיקו ידידותי מאופס נגד אייאקס; כעבור כחודשיים, בדרבי נגד פנרבחצ'ה, נשבר שיא הרעש העולמי באצטדיון. שמו הרשמי ונטול הספונסרים, אגב, הוא "מתחם הספורט עלי סמי יין", ולאחר כ-100 שנות קיום מצאה גלאטסראיי בית קבוע. האווירה, כמובן, לא נפגמה ולו במעט, במיוחד בכל הקשור למשחקי הדרבי נגד פנר, שניצחון בהם חשוב לא פחות מזכייה באליפות. מוזמנים להווכח בכך בעצמכם.
גלאטסראיי עולה ליתרון בגמר גביע רגוע
עם זאת, האווירה הלוהטת בדרבי ולפניו גולשת לעתים מגבול הטעם הטוב. התקרית האחרונה אירעה לאחר משחק ב-2013, ובה אוהד פנר בן 19 נדקר למוות ע"י אוהד גלא. מדובר אמנם באירוע קיצוני ובזוי, אך קשה לקרוא לו מפתיע בהתחשב בהיסטורית שתי הקבוצות. מקור היריבות הזו טמון דווקא במלחמות הבלקן שהתרחשו בראשית המאה ה-20. ב-1912 נשקל בכובד ראש איחוד בין גלאטסראיי לפנרבחצ'ה במטרה ליצור מועדון טורקי מאוחד. נשיאי הקבוצות אף הגיעו להסכם, שכלל בין היתר הקמת מוזיאון משותף ושינוי צבעי מדי הקבוצה החדשה ללבן עם כוכב אדום, אולם ב-1913 תכניות אלו הוכנסו למגירה עקב פרוץ הלחימה. דברים, כידוע, נוטים להשתנות במהרה, וכעבור כ-20 שנים משחק ידידות בין הקבוצות יצא מכלל שליטה ונגמר בתגרה בין השחקנים ובבריחת השופט. בכך נסתיימו היחסים הידידותיים לכאורה בין הקבוצות. בשנים הראשונות גלא זוהתה עם המעמד הגבוה בעוד פנר נחשב ל"מועדון העם", אך כיום ההבדל התרבותי הוא בעיקר גיאוגרפי – שני המועדונים נמצאים בחלקים שונים של העיר איסטנבול, האסיאתי והאירופי.
רק לאחרונה, בפברואר האחרון, השיגה גלאטסראיי ניצחון חוץ בדרבי לראשונה מ-1999, במה שהיה לאחת מנקודות האור הבודדות בעונה שנגמרה זה עתה. נראה כי הפגרה המאולצת שינתה את פני הקבוצה ללא היכר. עד חודש מרץ רשמה גלא רצף של 10 משחקי ליגה ללא הפסד, ומאז חידוש הליגה השיגה ניצחון בודד משמונה משחקים ויצאה ממירוץ האליפות. אמנם פנר סיימה מתחתיה בטבלה, אך ספק אם תהיה זו יותר מנחמת עניים בעונה שנגמרה במקום ה-6 בלבד; לא דבר של מה בכך כשמדובר במועדון הטורקי המעוטר ביותר בעידן המודרני. האחריות על מילוי ארון התארים בעונה הבאה תוטל על טרים, במידה וישאר, ועל סמך תקדימי העבר יש מקום לאופטימיות. ב-2016 הוא כבר הוביל את גלא לאליפות שנראתה אבודה, ומעמדו בקרב האוהדים לא מוטל בספק – לאחר שפוטר ב-2013 בגלל פתיחת עונה רעה, המוני אוהדים יצאו לרחובות כמחאה, כך שבגזרה הזו אפשר לצפות לשקט תעשייתי. ובכלל, אם יש מועדון שחווה טלטלות ותקלות גם בדברים הבסיסיים ביותר וידע לצאת מהם מחוזק, זהו גלאטסראיי. ואם אפילו עכשיו לא השתכנעתם, אל דאגה. גלאטסראיי כבר תדע למנף את זה לטובתה.
היסטוריון כדורגל, לא פחות!
מדהימה אותי היכולת שלך להוציא מאסטרפיס אחרי מאסטרפיס.
מסכים. איזה טורים נצחיים נהדרים
איזה כיף לשמוע. תודה רבה!