שבת בבוקר, מתעורר. עוד לא יודע בדיוק מה השעה, אבל משהו בגוף שלי בוער, מין ידיעה כזו שיש היום משהו שאני מצפה לו… ,ITS GAME DAY. אתם כולכם מכירים את זה, התחושה הזאת שמרגישים כשהקבוצה שלך משחקת. איזה משחק אתם בטח שואלים את עצמכם? אין שום משחק ממש מעניין היום. אני מדבר על מכבי חיפה נגד עכו, מחזור ראשון של פלייאוף תחתון.
אני לא יודע להסביר את זה, ואני כנראה לא צריך, אבל אני ממש מחכה למשחק הזה. אני גם בטוח שיהיה בו טוב, שחיפה תנצח, למרות שכבר הפסדנו פעמיים לעכו, למרות שאנחנו קבוצה מפוחדת ומבוהלת, למרות שניצחנו רק 6 משחקים העונה.
"אני לא יכול לזכור לשכוח אותך"
וזה קורה כל שבוע העונה, ובעצם בעונות האחרונות, או מאז שאני בן 8. אבל הפעם נראה שממש אין הגיון בציפייה. רק העונה שרפתי המון שעות מיותרות של כלום. פשוט יושב ומסתכל ולא בטוח למה אני עושה את זה. מוריד את הראש, מבכה על מר גורלה של הקבוצה, מתבכיין על זה ב-15 קבוצות ווטסאפ שונות, עושה שיחת סיכום שבועית ופנינו לאן למחרת ואז מתעורר בבוקר המשחק הבא ושוכח מהכל.
אני עד כדי כך לא מחובר? מה גורם לי להאמין שאני אהנה מהמשחק? מה גורם לי להישאר אחרי הדקה ה-30, ה-45, ה-60? איבדתי לחלוטין את הזיכרון לטווח קצר? זה בהחלט מרגיש ככה, ואז הבנתי מה מזכיר לי את המזוכיזם הזה. את הסרט הנהדר "ממנטו". מי שראה מאוד יתחבר לזה, ומי שלא ראה כדאי שיראה כי בטור הזה יהיו ספוילרים על הסרט.
לני: "כבר סיפרתי לך על המצב שלי". טדי: "כל פעם שאני רואה אותך"
הסרט מדבר על לני (גיא פירס) שאיבד לחלוטין את הזיכרון לזמן קצר לאחר שעבר טראומה ותקיפה אלימה שבמהלכה אשתו נרצחה ונאנסה, או כך לפחות חשב. לני מנסה להתמודד עם העובדה שהוא לא מצליח לזכור שום דבר שקרה לפני יותר מכמה דקות. לצורך כך הוא מסתובב עם תמונות של אנשים שצילם ורשם עליהם דברים וקיעקע על גופו את הדברים העיקריים, על רצח אשתו ועל שמו של הרוצח – ג'ון ג'י. וכך הוא מקדיש את חייו למציאת הרוצח כשכל פעם הוא שוכח את המציאות שלו.
"אני חייב להאמין בעולם שמחוץ לראשי. חייב להאמין שלמעשים שלי יש משמעות… כולנו זקוקים למראות שיזכירו לנו מי אנחנו"
ואני חושב שככה אני מרגיש היום, או יותר נכון אוהדי מכבי חיפה. אנחנו נאחזים בעבר המתרחק, נשענים על אמיתות שחשבנו שהיו נכונות ואולי כבר השתנו ועוד לא הבנו את זה. מסתכלים על הקעקוע הזה שרשום בו שאנחנו קבוצה גדולה ויש לנו את הקהל הכי טוב ואת השחקנים, והמועדון הכי מסודר. אנחנו כבר לא בטוחים לגמרי שזה נכון, אבל זה מקועקע אז זה חייב להיות נכון. אבל ההווה שלנו קשה ואנחנו שוכחים, או מקווים לשכוח אותו. רוצים להתחיל כל פעם מחדש. מתעוררים בבוקר ובטוחים שאנחנו פייבוריטים עדיין בכל משחק, לא משנה נגד מי. שמים על זה ווינר אפילו, למרות שלא מצליחים לנצח אפילו את אשקלון. בבית.
אז מה הטראומה שלנו? בשבילי זו עונת הקיזוז, כמעט כבר 9 שנים וכן, לקחנו אליפות מאז, אבל הפצעים לא החלימו.
"אני לא יודע כמה זמן היא כבר לא כאן. כאילו שהתעוררתי בבוקר במיטה והיא לא פה… אבל איפה שהוא אני יודע שהיא לא תחזור יותר. איך אני אמור להחלים אם אני… לא יכול להרגיש את הזמן?"
לקראת סוף הסרט מסתבר שהגיבור כבר מזמן תפס את הרוצח והרג אותו. מסתבר שהוא בכלל לא רצח את אשתו, והיא התאבדה כי לא יכלה להתמודד עם מצבו. אבל לני בשל העובדה שלא הצליח להתקדם בחיים שלו, היה חייב לייצר לעצמו כל פעם סיפור חדש, משהו להיתלות בו, אז הוא סימן כל פעם מחדש עוד ג'ון ג'י ועוד ג'ון ג'י, אחרת לא הייתה לו משמעות לחיים.
"אתה לא רוצה את האמת. אתה ממציא אמת משלך!"
וכן, זה קורה גם לנו, מחפשים ישועה בנרות, משהו שיתן לנו תקווה או משמעות – נתלים בהחתמה של בוזגלו, והנה רמי גרשון מגיע וייצב את ההגנה, והנה מו אלאך יסדר, והופ… טוב, כשיהיה מאמן זה יראה אחרת, וחכו חכו ששלומי אזולאי יחזור מפציעה, וטוב, הנה גלזר יורד וכשלויטה יעמוד בשער הכל יהיה טוב, ועזבו… תראו מה יקרה בעונה הבאה. כל פעם נשרפים ומתחילים מחדש. מחפשים משמעות ולא מוצאים אותה.
"זיכרונות יכולים לשנות צורה של חדר. הם יכולים לשנות צבע של מכונית. והם גם יכול להיות מעוותים. הם רק פרשנות, והם לא רלוונטיים אם יש לך את העובדות".
מי שמגלה ללני בסופו של דבר שהמרדף והקיום שלו הוא פיקציה הוא בעצם טדי, השוטר המושחת שמשתמש ב"מצב" של לני כדי להרוג סוחר סמים ולגנוב ממנו כסף. אז אולי בכלל מי שנמצא כאן במצב הזה של איבוד הזיכרון הם לא האוהדים של מכבי חיפה, אלא בעצם יעקב שחר. הוא זה שלא מבין את מצבו, שנאחז בעבר ומנסה כל פעם מחדש לחזור למצבו הקודם למרות שזה כבר בלתי הפיך. וטדי? הוא בדיוק אותם סוכנים שעוקצים כל פעם את שחר וגורמים לו להחתים עוד שחקן ועוד שחקן בסכומי עתק. אבל לני התעשת ובכמה דקות שהיו לו הבין שטדי עובד עליו וסימן אותו כג'ון ג'י הבא. הוא הדפיס תמונה שלו ורשם: "אל תאמין לשקרים שלו". כנראה ששחר צריך תמונה כזאת של הסוכנים.
"אוקי… איפה הייתי?"
