עוד לפני שאליפות ארה"ב החלה ידעתי שאני רוצה לכתוב טור על ונוס וויליאמס בעקבות השנה הנהדרת שלה. ויליאמס, בת 37, הגיעה השנה לשני גמרי גראנד סלאם, באוסטרליה ובוימבלדון (נוצחה בשניהם) והנחתי גם שתגיע רחוק בטורניר הביתי בניו יורק.
קיוויתי שהטניסאית הנפלאה הזו תסגור מעגל ותזכה בתואר אחרי שעשתה זאת לראשונה לפני 20 שנה(!) ב-ב US OPEN בהופעתה הראשונה, אבל ונוס הפסידה בחצי הגמר, אולי באופן סמלי, לזוכה הגדולה סלואן סטפנס עליה נדבר אחר כך, אבל קודם – קצת על ונוס:
איך שלא נסתכל על זה, האחות הגדולה לבית וויליאמס היא ב-TOP10 של העידן הפתוח בטניס. כמעט בכל קטגוריה שתבחרו היא בעשירייה הראשונה – שמינית במספר גראנד סלאמים (7 – 5 בוימבלדון ו-2 בארה"ב), שישית במספר גמרים (16 – 9 מהם נגד אחותה), חמישית בחצאים ורבעים (23 ו-39), ראשונה בהופעות (76), חמישית בניצחונות (262), תשיעית בתארים. בנוסף יש לה עוד 14 תארי זוגות בגראנד סלאם והיא נחשבת לתופעה אולימפית – ארבע זהב (אחת יחידות, 3 זוגות) וארד בזוגות מעורבים.
אבל איכשהוא, למרות שהיא מהגדולות בכל הזמנים, ונוס לא בהכרח נתפסת ככזאת. הגמרים השנה היו הראשונים שלה מאז 2009, והיא לא זכתה בתואר גראנד סלאם מאז 2008. 4 מ-7 הזכיות שלה הושגו תוך שנה וחצי קסומה בתחילת המילניום הנוכחי וכמובן, היא אולי מהגדולות בכל הזמנים, אבל יש את אחותה, שהיא כנראה הגדולה בכל הזמנים.
ואני מניח שזה מפריע לונוס ויושב עליה. לא משנה כמה היא תהיה טובה, אפילו בתוך הבית שלך יש מישהי יותר טובה, וזאת עוד אחותך הקטנה. היחסים ביניהן נהדרים כמובן, לפחות על פני המגרש שם הן משתפות פעולה כבר שנים בזוגות ותמיד באות לעודד אחת את השנייה. כלומר, ונוס נפגעת פעמיים. קודם כל, היא לא האחות הבכירה, דבר שני, כשכן מתייחסים אליה, זה כחלק מצמד או תופעת "הוויליאמסיות" ולא אליה באופן ספציפי. וכשמתייחסים אליהן, בד"כ ההתייחסות היא לעוצמות ולכח שלהן ובאיזה מקום בעצם להיותן שחורות.
וזה עושה להן עוול אדיר, כי מי שמייחס את ההצלחה שלהן רק ליתרונות הפיזיים עושה להן עוול. צריך כל כך הרבה כוח מנטלי ועבודה קשה בשביל להצליח לאורך כל כך הרבה זמן. אם היתרון הפיזי היה כל כך משמעותי, כמו למשל בכדורסל או אתלטיקה, אז 20 שנים אחרי שהתפשטה "תופעת הווילאמסיות" היינו מצפים לראות הרבה יותר טניסאים וטניסאיות שחורות דומיננטיים. והנה, ב-20 השנים שחלפו מאז הופעתה הראשונה של וויליאמס בגמר, לא העפילה אף אפרו-אמריקאית לגמר גרנאד סלאם. עד אתמול כשבאופן כל כך סמלי, השתתפו לא אחת, אלא שתי שחקניות אפרו-אמריקאיות (אחת מהן חצי) שהן לא אחת מהאחיות וויליאמס.
אז כן, טניס הוא עדיין ספורט לא עממי ונחשב לספורט של עשירים שמצריך השקעה גבוהה של המשפחה. הזוכה באליפות, סלואן סטיבנס, בת לשני ספורטאי עבר (אמא שחיינית ואבא שחקן NFL), אמרה לאחר הזכייה: "כל החיים שלי אמא שלי תמכה בי מאוד, היא תמיד הייתה לצדי, אני לא חושבת שהורים מקבלים מספיק קרדיט".
כלומר, לאפרו-אמריקאי/ת הממוצע קשה יותר להפוך לטניסאי מצטיין מאשר בענפי ספורט אחר, ועדיין עצם העובדה שסטיבנס היא האפרו-אמריקאית הראשונה שאינה וויליאמס שזוכה בתואר, מראה לדעתי כמה מיוחדת ונוס וויליאמס. מה שבטוח זה שהן מביאות השראה לרבים. מדיסון קיז, שהפסידה בגמר, מספרת שכילדה קטנה, ונוס הייתה הסיבה שבגללה החלה לשחק טניס.
אז האם סטיבנס תשתלט עכשיו גם כן על עולם הטניס? עוד מוקדם לקבוע. סטיבנס שהייתה פצועה במהלך כל העונה, חזרה לשחק רק לפני מספר חודשים. היא אכן פוטנציאל גדול, אבל הזכייה שלה מעידה בעיקר על הבינוניות בענף כרגע לטעמי. 2017 מסתיימת עם ארבע זוכות שונות, שתיים מהן לא מדורגות. מדורגות בכירות כמו אנג'ליק קרבר, סימונה האלפ, גרביניה מוגורוזה וקתרינה פלישקובה סובלות מחוסר יציבות ולעיתים גם חוסר אופי, ומתקשות להציג יכולת גבוהה לאורך זמן. מה שבטוח, הוא שכשאנחנו מתקרבים לסוף עידן הוויליאמסיות, טניס הנשים משווע לכוכבת חדשה.
