אז יורו 2016 כבר מאחורינו והבלוגרים שלנו מסכמים את הנקודות שעשו להם את היורו הזה:
טמיר זוארץ: שיא הרגש
צריך להודות על האמת. היורו הזה היה קשה לצפיה. יותר מדי קבוצות עם יותר מדי משחקים שבהם הוצגו מעט מדי מהלכים ראויים לצפיה. בעולם הדיגיטלי שבו לכל ילד שלישי בעולם יש הפרעות קשב וריכוז, ענף הכדורגל הופך להיות דינוזאור שאינו מתאים את עצמו לסביבה המשתנה במהירות (ולא, העובדה שכיום רק שחקן אחד צריך לפתוח את המשחק מנקודת האמצע של המגרש אינה צעד בכיוון הנכון). ואז, באמצע עוד משחק טקטי, נוקשה וסגור, פתאום זולגות הדמעות של השחקן הכי מתוקשר בעולם ולמרות שאתה מנסה לחפש זיוף ברגשות שלו או לגלות ציניות למצבו אתה פשוט בוהה במסך בהלם, תופס את הראש ומבין – המשחק הזה הוא הדבר הכי מרגש בעולם.
רוני אלפרן: לא כל כך קטנים
מהחיוך של גוטמן ועד לקבלת הפנים של האוהדים הוולשים ברחובות קרדיף, נבחרת וויילס הייתה האנדרדוג האולטימטיבי של יורו 2016. כי בסך הכל, מהי וויילס אם לא פרבר של אנגליה? מחוז נידח בממלכה המאוחדת שאף אחד לא מצפה לשמוע עליו, לא באי הבריטי ובטח לא מחוצה לו. אין זה פלא, אם כך, שגוטמן כ"כ שמח לקבל את הנבחרת הבנויה סביב גארת' בייל, שכן הנחת היסוד שלו, וכנראה של כל מאמן שהתמודד מולה, היא שאם בייל ינוטרל, לא יהיה קשה לעבור את הנבחרת שאינה אלא אוסף שחקני קבוצות אנגליות בינוניות המתנדנדות בין הצ'מפיונשיפ לפרמייר ליג. ואז בא טורניר המוקדמות ואחריו היורו שנעצר רק בחצי הגמר, ונראה כאילו הנבחרת הזו, שזהו היורו הראשון שלה והטורניר הגדול הראשון מאז מונדיאל 1958, מעולם לא נחשבה לנבחרת קטנה.
גל ארנרייך: חוסר מזל
הזכייה של פורטוגל ביורו הזה, או בכל טורניר גדול אחר, צריכה להיראות אחרת. היא צריכה ויכולה להיראות, כמו הופעה של כוכב אחד ענק שמסוגל לנצח כמעט לבדו כל הגנה בעולם; מראדונה סטייל. אבל למרות הזכייה בתואר, פורטוגל הייתה הנבחרת הכי חסרת מזל בטורניר (טוב נו, חוץ משתי נגיעות היד ההזויות של גרמניה). בשלב הבתים היא לא הפסיקה להחמיץ, חטפה שערים הזויים מהונגריה ואפילו פנדל רונאלדו הצליח להחמיץ. וזה מה שיפה בכדורגל, 16 שנים שפורטוגל ורונאלדו עשו במכנסיים בכל טורניר גדול, ודווקא כשהכל הלך נגדם – הגביע הונף.
אלון אבן: הלוזרים המושלמים
הלוזרים המושלמים, אין דרך אחרת שבה ניתן לכנות את נבחרת אנגליה. נבחרת שהגיעה ליורו מלאת ציפיות ורצון לשבור את אותה סטיגמה של לוזרים, ושוב הצליחה לאכזב את אזרחי אנגליה ואוהדיה. משחקי הכנה טובים וסגל צעיר ומרענן הביאו את סוכנויות ההימורים לסמן את אנגליה כפייבוריטית לזכיה ביחד עם צרפת, ספרד, איטליה וגרמניה. ומה קרה בפועל? ניצחון בודד מתוך ארבעה משחקים והפסד משפיל לאיסלנד שעשתה שחמט להודג'סון.
לאנגליה היה כל מה שצריך כדי לשבור את התדמית – שחקנים מוכשרים, אוהדים שמלווים אותה והכנה ראויה, אבל גורם אחד בעייתי והוא המאמן המיושן שלא השתמש בשחקנים בטקטיקה הנכונה, ועל פי הדיווחים לא הסתדר עם השחקנים והצוות המקצועי. כל זה הביא את אנגליה לשחק כמו שהיא שיחקה. ההחלטה של הודג'סון להתפטר היתה במקום, אך חבל שלא קרתה לפני היורו. אנגליה הוכיחה שוב את חוסר היכולת שלה להתמודד עם לחצים, ואולי אחרי עידן רוני והודג'סון נוכל לראות אנגליה שונה.
גלעד אימס: לא פלא שכל כך הרבה אנשים אוהבים את זה
וואי, וואי איזו דרמה. אין רגע דל. מסוג הדברים שמרתקים אותך למסך לשעתיים, בלי שתרצה לקום מהכורסא, גם כשהשלפוחית מאותתת סימני מצוקה מרוב בירה. שעתיים של כיף ומתח עוצר נשימה.ואיזה שחקנים. אחד אחד ענקיים. נתנו את הופעת חייהם, למרות שהכוכב הראשי, ששכחתי את שמו, נעלם לדקות ארוכות מהמסך. נו אתם יודעים למי הכוונה, הגבוה הזה, השזוף, שגם מופיע בכל מני פרסומות. בהתחלה לא הייתי בטוח שבא לי לצפות אבל אחרי שהכל התחיל כבר הייתי מרותק מדי וכיאה לז'אנר הזה, היו גם הפתעות. כשאתה כבר בטוח שאתה יודע מה הולך לקרות, מגיעה תפנית ומשנה לך את הכל. מזעזעת ומטלטלת את עולמך בעוצמות נדירות. כל מה שרצית שיקרה מתרסק בשנייה אחת גורלית. מה הפלא שכל כך הרבה אנשים אוהבים את זה. יש פה הכל. אמוציות של כעס, שמחה, פחד, אהבה והכל מתנקז ומתערבל עד שמגיע השיא המיוחל בו הכל מתפרץ כמו הר געש שהיה רדום מלא זמן ומשאיר אותך חסר נשימה. עם דמעות בעיניים ושלפוחית שמאיימת להתפוצץ.
כמה דקות אחרי שהסרט נגמר, ובעיקר כדי להירגע, העברתי ערוץ כדי לראות את סוף הגמר של היורו שכולם מדברים עליו. בכל זאת צריך להיות מעודכן. אני לא מבין גדול בכדורגל אבל הצלחתי להבין שפורטוגל ניצחו. הם קלעו גול אחד יותר מהצרפתים ואם לא החשק לקרואסון שתפס אותי פתאום, בטח הייתי נשאר לראות את החגיגות או לפחות בודק אם התחיל עוד סרט בערוץ הסרטים.
איתן אוסטדילו: האוהדים
בתור האיש שהעדיף את הקופה אמריקה על המשחקים הראשונים ביורו. מי שהכי עשו לי את הטורניר, הם לא השחקנים או הנבחרות אלא דווקא האוהדים. האוהדים ביורו (אם במגרשים, אם מחוץ למגרשים או ברשתות החברתיות) תמיד היו בכותרות. החל מקרבות החוליגנים המכוערים ברחובות ערי צרפת שגרמו לנו צער ולצרפתים נזק ברכוש, דרך ההיפוך הכמעט מושלם שהוצג במחוות היפות של האוהדים האירים לתושבי צרפת והסרטונים שלהם שעשו לנו טוב על הלב וכמובן כמו בטורנירים אחרים האוהדים הוסיפו צבע ויצירתיות ליציעים במהלך המשחקים. אין ספק שזה מה שאני אזכור במיוחד מהטורניר (יחד עם העובדה שהתאהבתי באיסלנדים). ועכשיו ברשותכם, אם תאהבו את זה או לא… Will Grigg's on fire! Your defence is terrified!
