זה היה יום אחה"צ קייצי. אמא עמדה ליד קרש הגיהוץ וגיהצה בעצבנות ערמת בגדים. כל טלפון קטן הקפיץ אותה ואחריו חזרה לגהץ. אני, תלמיד בימים האחרונים של כתה א', ישבתי בסלון וצפיתי בטלוויזיה הצבעונית החדשה שזה לא מכבר נחתה אצלנו בסלון. חבורה בחולצות כחולות שיחקה מול חבורה אחרת בחולצות לבנות ומכנסיים שחורים. מדי פעם המצלמה התמקדה בגברים לובשי חליפות ביציע. אמא אמרה שהאיש השמח והמחייך הוא נשיא איטליה. אני זוכר את התוצאה 3-1, את שיראה, אלטובלי ורוסי. פאולו רוסי.
כמובן שבדיעבד אני יכול להסביר כמה דברים. הזמן הוא יוני 82. אבא גוייס למילואים למבצע של"ג והשאיר את אמא עם ילד בן 6 וחצי ותינוק בן 8 חודשים לבד. לא מספיקה לה הדאגה מכל צלצול כדי שהילד יתחיל לבלבל לה את המוח על כדורגל? ומה היא מבינה בכלל בכדורגל? גם אבא לא חובב גדול, אבל כשזה נדבק, זה נדבק. עד היום אני לא מבין איך אין לי זיכרון מברזיל-איטליה באותו טורניר, מחרפת גיחון או מהכניסה של שומאכר בבאטיסטון. אבל רוסי, פאולו רוסי, הוא זה שהדליק את ניצוץ הכדורגל אצלי. ניצוץ שלא כבה עד היום
וזה אולי די מפתיע, אבל הזיכרון הבא אחריו הוא שנתיים מאוחר יותר. "משחק השבת" עם תרועת החצוצרות במוצאי שבת. השער של משה סלקטר שנתן למכבי חיפה אליפות ראשונה ב 1984. כאילו לא היה גביע בנבדל של לנדאו באמצע. שלא לדבר על עונת השישיות של נתניה, בה גדלתי. אך מטבעם של זכרונות ילדות, שהם מאד סלקטיביים. במונדיאל 86, בגיל כמעט 11 המופלג, כבר ניהלתי קרבות על שעות השינה לעומת הצפייה במראדונה. אם מונדיאל 1982 היה זיכרון עמום בלבד, ראשוני, אך לא מעשי, מונדיאל מקסיקו 86 היה סגירת מעגל בכך שהיה המונדיאל הראשון שחוויתי אותו חוויה של ממש, שצפיתי בחלק גדול ממשחקיו, שהזיכרונות שלי ממנו הם ממשיים – עד היום אני יכול לצטט את יורם ארבל בחלקים משידור ארגנטינה-אנגליה, ושאותה אנגליה, אולי דווקא בגלל יד האלוהים, קנתה לה בליבי מקום, עד היום.
