השנה 1992. אני ילד נלהב המגלה לראשונה את הרגש שכולנו מכירים כל כך טוב, רגש אהבת הכדורגל. אותה אהבה עבורי הייתה שווה לאהבת בית"ר, עוד לפני שידעתי על אפשרויות אחרות בעולם. לא היה ספורט 1,2,3, לא היו שידורי כדורגל מספרד או מאירופה בתדירות גבוהה אם בכלל. לא היה יו-טיוב כדי לצפות בתקצירים או מיטב שערים מקצוות תבל. הייתה הקבוצה של העיר, היה טדי בשבת בצהריים, בגשם, בשמש, באש ובמים. היה אימון ילדים שרק חיכית שיסתיים כדי להספיק להסתכל על הבוגרים מתאמנים. אולי לגנוב תמונה עם אחד, אלוף אירופה, אלי אוחנה שמו.
השנה היא 2019, כמעט שלושה עשורים חלפו, ומזה כמה חודשים שאני מסתובב בתחושת התרגשות וגאווה כי אחד אחר, משה חוגג, הגיע כדי לעשות סוף סוף סדר במועדון ילדותי, זה שכה התגעגעתי למה שהוא ייצג עבורי.
אחרי שנים של דעיכה, מאבקים ובעיקר כותרות שליליות, השנה הגיע בעל בית חדש והפיח תקוות גם באלו שכבר מאסו והתעייפו. גם גדולי הספקנים והציניקנים רואים את בתי הספר לכדורגל שנבנים בפריפריה, רואים את קבוצת הנשים המקבלת במה ראויה, רואים את מאמצי הדיגיטל והשיווק, רואים את הדאגה של הנהלת הקבוצה לכל אחד מאוהדי הקבוצה. גם אם נעשות טעויות בדרך, עדיין הרצון והקו החיובי נשמרים, זאת בעקשנות האופיינית למועדונים גדולים. לפחות בקנה מידה ישראלי, אם יורשה לי לצנן מעט את ההתלהבות.
לאחר חודשים של אופוריה, התעוררתי הבוקר עם תחושה אחרת, כאילו מישהו הזיז את הגבינה שלי, או יותר נכון, גנב אותה באישון ליל. נראה שבמקביל לתהליך החיובי הקורה בבית"ר בעיקר בפן הניהולי, במועדון אחר, עלו על דרך המלך. הבוקר זה היכה בי, מכבי חיפה גנבה את הגבינה שלי, עובדה מעציבה כשלעצמה, כי כידוע "כשיש לך גבינה אתה מאושר". אחרי עוד הופעה מגומגמת של בית"ר שלי, האהובה אך מבולגנת, הגיעה אותה גנבת שפלה והוכיחה שלפחות בנקודת זמן הנוכחית היא הדבר החם בליגה. בעוד בית"ר נלחמת, מחמיצה ומתבלבלת, בחיפה קיים שקט חיובי על המגרש, כזה המסמן טובות עבור אוהדיה.
לאחר סיבוב ראשון מצוין של חיפה ולא יציב של בית"ר, נותרתי מבולבל ופגוע. קיץ שלם דיברו כאן על הכיס העמוק שפתח בעל הבית החדש והמלהיב של בית"ר, טקסי וולקאם שלא מביישים רכש מרכז טבלה בבונדסליגה, כותרות בעיתונים, ראיונות מלאים בהצהרות וכוונות ומה לא. אני זוכר שבחיפה באותו הזמן ביקרו ודיברו על סגל לא מספיק טוב, זוכר איך בתוכנית הספורט של ישראל צעקו אז ששוב ההחלטות המקצועיות גרועות. אז איך קרה בדיוק ההפך? איך נטע לביא מפגיז מ-20 מטר אחרי דריבל מלא בביטחון בעוד פלומיין מאבד עוד כדור שכמעט מוביל לספיגת שער. איך הבלם הצעיר והמבטיח שהגיע מספרד מתנהל באיטיות אחרי חלוץ אשדודי גנרי? מה פספסנו אני שואל.
השאלות צריכות להיות מופנות לאיש אחד, יוסי, ילד שלי (שכבר לא כל כך) מוצלח. המנהל המקצועי הלא מנוסה, זה שבתור שחקן הגיע לשיאים בארץ ובאירופה, אך בשנותיו האחרונות בישראל הוכיח שנה אחר שנה איך הוא והחלטות מקצועיות הן כמו מפגש מקרי בין מכרים ותיקים מהתיכון, כאלה שלא ממש הסתדרו ומנסים לצלוח את המשימה המעיקה, אך נשארים בעיקר עם מבוכה. יוסי, שבדרך מופלאה ולא ברורה הפך בקרב יציעי טדי ליקיר, הוא הדבר הלא נכון במקום הלא נכון. אני בטוח שהוא משקיע ועושה הכל, אני גם די בטוח שבהשוואה להרבה אחרים הוא חף מעסקנות יתר. יחד עם זאת, החריש הכה עמוק שיש לעשות בעת בניית סגל חדש לקבוצה שאפתנית, הוא לא משימה לילד מוצלח, שאפתן ככל שיהיה, אלא לאיש מקצוע.
אין צורך לפרוס את שלל הטעויות שנעשו בבניית הסגל של בית"ר, כולן ידועות. אסכם בהשוואה אחת המסמלת את אותו פער מדובר בין חיפה המלהיבה לבית"ר התקועה: צ'רון שרי VS לוי גרסיה.
כנסו להשוואה המלאה באתר המנהלת
