// מאת סער כהן

אנחנו הולכים לקבל עונה נהדרת מליברפול ב-20/19, והאמת? יש המון סיבות להיות אופטימיים. מה קלופ למד מהגמר בקייב? ובונוס – מה הולכים להיות הרגעים הגדולים ביותר בעונה הקרובה.

איך אפשר לסכם עונה שכזאת, ומיד לחשוב על הבאה אחריה?
כי רק לפני חודשיים נשמעה שריקת הסיום במדריד ואיתה הנפת הגביע של הנדרסון. הרי אני אוהד צעיר, ויש עוד מלא חבר'ה כמוני, שלא יודעים איך זה להתחיל עונה (שוב) עם כל כך הרבה ציפיות ועוד עם תואר ביד? אז עבדכם הנאמן, שוב כותב את הטור של ליברפול, והפעם – על עונת 20/19.

*המלצה – שימו לעצמכם בספוטיפיי כמה משירי ליברפול בזמן הקריאה

אז מה למדנו מהגמר בקייב?

"Why do we fall sir? So that we can learn to pick ourselves up." – "למה אנחנו נופלים? כדי שנוכל ללמוד כיצד להרים את עצמנו".
כך אמר אלפרד אל באטמן, בסרט “The Dark Knight”, וייתכן, שכך בדיוק אפשר לתאר את ליברפול בהשוואה בין הגמרים של 2018 ו-2019, ייתכן שהיינו צריכים את אותו הערב, שמיררנו בבכי, שהיינו עצובים וממורמרים, אף טיפת אלכוהול לא יכולה לעצור את מה שחווינו שם (כן, גם בקבוק שלם של אבסניט).

קודם כל, צריך להיזכר בדרך שעברנו, כי בית קל לא קבלנו, שכלל שער ניצחון של בובי בדקה ה-93, הצלה עצומה של אליסון נגד נאפולי בדקות הסיום נגד נאפולי, וזה המשיך הלאה, אל באיירן כשניצחנו 1:3, ניצחון עצום על פורטו, ומשם אל החצי.

וכמה החצי הזה נהדר? ובכן, אם הייתם שואלים זאת בין המשחקים, ככל הנראה הייתם מקבלים פרצוף חמוץ מאוהד ליברפול הממוצע (ובמקרה הרע: אפילו כמה קללות עסיסיות), ואז, הנס העצום קרה, אחד מהמשחקים הגדולים שנראו באנפילד, אוריגי, ג'יני, 0:4, ניצחון עצום.

רגש/רגע של שחצנות:
הייתי באותו משחק, אם להיות כן, לא חשבתי שיש לנו שום סיכוי לעבור את בארסה, אחרי התבוסה האיומה (3:0), רוב האוהדים שלנו היו פסימיים, החופשה הנהדרת הזאת התחילה בלונדון, כשבכל כמה דקות אני חושב על הגומלין, סלאח נפצע נגד ניוקאסל, הייתי בשיא הפסימיות של אי-פעם.

אבל הגעתי לעיר, את ההתרגשות, ריח הבירה ואת הסקאוזרים מרגישים מכל פינה אפשרית, ישיבה קצרה בקינג הנרי שבקצה הרחוב ומשם מתהלכים אל אנפילד, הקהל באקסטזה, טירוף מוחלט, כי זו באמת המשפחה הכי עצומה והכי חזקה בעולם. נכנסתי אל המגרש, הרחתי את הדשא, את ההתרגשות ואת כל האוהדים, כולם הפכו לחברים הטובים ביותר שלי למשך 90 דקות, ומשם? אין לי באמת צורך להסביר, דיבוק עם הראשון והשאר היסטוריה.

מה נעשה סער שלפעמים אתה טועה? כי היה לנו סיכוי, סיכוי ענק לעשות את זה, ועשינו את זה.

קדימה, אל מדריד, נגד טוטנהאם, רובנו היינו אופטימיים, כי על הנייר הם קבוצה חלשה מאיתנו, ה-0:1 הגיע מהר, ספרס נתנה פייט די הוגן, אבל פערי הרמות הראו את שלהם, אוריגי נעץ את ה-0:2, את השניות האחרונות ספרנו, זכינו, הרמנו גביע, מתי בפעם האחרונה זכרתי בתואר של ליברפול? יותר מדי זמן. קשה להסביר את ההרגשה הזאת, שלהמון אוהדים של קבוצות גדולות היא מוכרת, אבל לאוהדי הקבוצה מהמרסייסיד? כמעט ולא.

ייתכן שקלופ למד הרבה מאותו הגמר, שלפעמים צריך לוותר על הסגנון היפה, שלא צריך לתקוף בכל הכוח, שלפעמים, שוער טוב ואיכותי (בטח אחד כזה שזכה ב-3 כפפות הזהב) יכול להשפיע על המשחק, כי בדיוק כמו שברוס ווין עשה עם הפוביה שלו והפך אותה לסמל (העטלף), ייתכן שגם ליברפול עשתה זאת עם קאריוס (שחווה גמר טראומתי, בלשון המעטה) לאליסון, שזכה במצטיין באותו הגמר.

והאמת? שאין לנו בכלל בעיה עם זה, לא תמיד חייבים את הסגנון היפה והסקסי בכל משחק, עם גנגן-פרסינג פסיכי, אלא, פשוט אפשר לשלוט במשחק, להכתיב את הטון ולדעת כשיש מאחוריך כוח כל כך אימתני, כך שאין לך סיבה אמיתית לחפש את השער הנוסף בכל מחיר, ובכך, ליהנות ממשחק רגוע, הן ברמה הטקטית, אבל בעיקר ברמה המנטלית של השחקנים על המגרש.

והפרמייר-ליג מה איתה?

את רוב עונות הפרמייר-ליג אף אוהד ליברפול לא אוהב לסכם או לזכור, בין אם הן כשלונות מהדדים או (כמעט) הצלחות, כמו 09/08 או 14/13, כשפעם אחת זו הייתה הקבוצה הנהדרת של יונייטד ובפעם השנייה ההחלקה של סטיבי, והעונה האחרונה? אין באמת אשמים, כי עוד איזו קבוצה בעולם יכולה להיות ה-Runner-Up הטובה ביותר בהיסטוריה בחמש הליגות הבכירות?

העונה האחרונה הייתה נהדרת, באמת, כי בדיוק כפי שכתבתי וציפיתי בתחילת העונה הקודמת, רציתי שנהפוך לקבוצה המעצבנת ההיא, אותה אחת שיכולה לנצח משער הזוי של דיבוק אוריגי בדרבי בדקה ה-96 או ליהנות משער עצמי משעשע של אלדרווירלד דקה לסיום. הקבוצה הזאת התבגרה ועברה המון, אבל לצערנו, עם 97 הנקודות, זה לא הספיק לנו.

לא, אנחנו לא לוזרים.
לא, אנחנו לא מפסידנים.
לא, לא בעטנו בדלי.

זו פשוט סיטי, שהייתה קצת טובה יותר, לה המזל קצת האיר יותר מזל, כי בכל זאת, הם זכו באליפות על הפרש הנקודה. אגב, אני משוכנע שפפ בעצמו היה מת להחליף את גביע הפרמייר-ליג בגביע האלופות (נו אחי, אז בוא נעשה החלפות).

האם יש לנו סיכוי לשחזר את העונה הקודמת – והפעם לזכות?
כמובן, זאת אומרת, זה ממש לא הולך להיות פשוט או קל, אבל אני חושב שיש לנו את כל הכלים על מנת להצליח, מה שבטוח, נצטרך את כולם ב-140% כמו העונה הקודמת ואולי סיטי תטרח להפסיד מדי פעם, כי אתם יודעים, למי יש כוח למאבקים עד סוף העונה על 100 נקודות?

נכון, אני יודע שלא עשינו רכש, ורוב הסיכויים שזה לא יקרה ב-24 השעות הקרובות עד ליום שישי, אבל קלופ אמר בעצמו: "הרכש הכי גדול שלנו הוא עצם זה שהצלחנו להשאיר את כל הכוכבים אצלנו", וזה לחלוטין נכון, כי כל אוהד ליברפול זוכר (אפילו הצעירים מביניכם) את העזיבות של קוטיניו, סטרלינג, סוארס, טורס, אלונסו ו…. הרשימה עוד ממשיכה, לאחר המון שנים, אנחנו סוף סוף יכולים לשמור על הכוכבים שלנו, ועל סגל עצום, חזק ורחב.

כל מה שנותן לעשות, זה להלחם בכל משחק, כי קבוצות למדו את השיטות והסטייל שלנו, זה ממש לא הולך להיות קל, זה הולך להיות קשוח, ואם יורשה לי, אתן פה את השורה הקלישאתית מכולן:
עם המון התמדה, יכולת ורצון, השמיים הם הגבול (מצטער שאני נשמע כמו המורה שלכם בכיתה ו').

אז רגע לפני שאני אכתוב את ההימורים שלי לעונה המטורפת שנעבור, אני אכתוב במילה וחצי על היריבות שלנו:

• מנ'צסטר סיטי – רכשה את קנסלו, אחד מהמגנים הטובים בעולם, ואת רודרי, קשר אחורי קשוח שמגיע הישר מהצבא של סימונה. סיטי לצערי תהיה היריבה העיקרית וככל הנראה היחידה שלנו עד לסוף העונה.
• טוטנהאם – הקבוצה שפגשנו בגמר, שזכינו לנצח אותה 3 פעמים בעונה אחת, התבגרה מאוד בקיץ הזה, עם מסע רכש לא פשוט מהבעלים הדי קמצן (מצטער אדון לוי), ואין לי ספק שהיא תהווה מכשול עצום, אבל תתחיל לשפור לאגר לקראת סוף העונה.
• ארסנל – עם כל הרכש הנחמד שהם ביצעו, קשה לי להאמין שהם יצליחו, כי כפי שליברפול למדה שהגנה זה שם המשחק, ארסנל רחוקה מכך שנות אור, ומצטער, אבל מוסטאפי? באמת?
• צ'לסי – כשהכוכב הכי עצום בשנים האחרונות שלך עוזב, קצת קשה לתפקד, אדן הזארד הוא מבין השחקנים הנפלאים שנראו בפרמייר-ליג בשנים האחרונות, במיוחד שהיא לא יכולה לרכוש אף שחקן.
• מנצ'סטר יונייטד – ** המערכת צינזרה את המשפט הנוכחי **

בשורה התחתונה, אני מאמין בך ליברפול, אני משוכנע שנצא עם תואר (אבל רק נשמור את זה בנינו, כן?), אני יודע שעדיין ממשיכים להסתלבט עלינו, שהאוהדים שלנו לא באמת טובים כמו שהם, שאנחנו לא כזאת קבוצה מדהימה, שסלאח סתם אנטישמי, שהנדרסון בכלל לא מנהיג וקלופ הוא חתיכת לוזר.

אבל מאוד כיף לי לשמוע את הדברים האלה, כי באותה שנייה, אני פשוט נזכר מי היא אלופת אירופה, וחיוך גדול מתנוסס על פניי.

לפי המשחק האחרון במגן הקהילה, חזרנו לכושר, סלאח נראה מדהים, החבר'ה נראים בפורמה מעולה, למרות חוסר המנוחה שפקד אותנו הקיץ (עם אליפות האפריקה והקופה אמריקה), אנחנו הולכים לנצח בגדול ביום שישי הקרוב את נוריץ' (22:00), ורק להגביר את הקצב שלנו, מבלי לנוח, מבלי לחסוך בשחקנים ומבלי להתחשב באף אחת אחרת.

לקפוץ אל סיום העונה

ניסיתי לחשוב איך לסיים את הטור הזה, ואמרתי יאללה, נלך בכל הכוח על חוש הדמיון, שלי ושלכם, דמיינו לכם שאתם נכנסים אל מכונת זמן, ומגיעים אל סוף העונה, והתוצאות לא רעות בכלל, אז עם המון כוח רצון ויצירתיות, בחרתי באופן הכי היפוטתי שיש את חמשת הרגעים הגדולים של עונת 20/19:
(ולא, לא לקחתי או השתמשתי בשום דבר כשכתבתי את השורות הבאות)

5. המספרת של אוקס – אחרי שקצת התקשה להרשים את כולנו, בחודש דצמבר, השוק האימתני שלנו, שעבר פציעה איומה, הבקיע את שער השיוויון במספרת מדהימה מול ווסטהאם (כששתי דקות לאחר מכן, מאנה הבקיע את השני וסגר את המשחק).

4. המשחק המדהים של אליסון – מאוד קל לנו לשנוא את יונייטד, אבל גם היא תפסה נגדנו משחק טוב באולד טראפורד, אחרי שער בדקה ה-2' של סלאח, יונייטד בעטה 14 פעם לשער ו-9 למסגרת, אבל אליסון, כמו אליסון, תפס משחק עצום.

3. המהפך מול ארסנל – כבר כמעט הגענו לסוף העונה, המאבק מול סיטי כבר שובר שיאים, אבל לאמרי היו תוכניות אחרות, כשארסנל מובילה עלינו 0:2 במחצית. אבל השלישיה המופלאה, בובי, סלאח ומאנה, הצליחו בכמה דקות ספורות לעשות את המהפך המושלם וכל גול – בצבע!

2. גמר הגביע האנגלי – מאז 2006 שלא זכינו בו, אז כנראה שגם זה מגיע לנו, נכון שווטפורד לא היוותה יריבה כל כך ראויה, אבל ההרגשה של להניף את הגביע הזה? פשוט נהדרת (ועוד בתוצאה של 1:5).

הנדרסון מניף את הגביע – אחרי עונה כל כך ארוכה, סוף סוף הצלחנו להביס את פפ בפרמייר-ליג, כשאנחנו בראש הטבלה לאחר 38 מחזורים, לראות את סגל הקבוצה ושאר המנהלים עם חיוך עצום על הפנים, בליווי דמעות של התרגשות, זה המראה היפה ביותר שזכיתי לראות בשנים האחרונות.