// מאת יצחק פרימן
בהפרש של כ-12 שעות, שתי תוצאות תיקו במוקדמות מונדיאל 2018, עשויות להשפיע רבות על המשך דרכן של שתי נבחרות במאבק על כרטיס לפלייאוף המונדיאל בנובמבר. אבל בעוד הצלחתה של סוריה תהווה לכל היותר סיפור סינדרלה ספורטיבי, כשלונה של ארגנטינה יהווה אסון ספורטיבי, ויעמיד בסימן שאלה את טורניר מוקדמות המונדיאל במתכונתו הנוכחית.
טורניר הגמר של הגביע העולמי בכדורגל, המונדיאל, הוא אחד מאירועי הספורט הגדולים בעולם. במונדיאל האחרון בברזיל צפו למעלה משלושה מיליארד בני אדם (http://www.fifa.com/worldcup/news/y=2015/m=12/news=2014-fifa-world-cuptm-reached-3-2-billion-viewers-one-billion-watched–2745519.html), ועוד היד נטויה.
ב-16 מתוך 20 אליפויות העולם שהתקיימו מאז 1930, זכו חמש נבחרות (ברזיל, איטליה, גרמניה, ארגנטינה וצרפת), מתוכן רק ארגנטינה טרם ארחה את הטורניר בפעם השנייה. חשיבותן של נבחרות אלה לטורניר הגמר של הגביע העולמי חורגת מגבולות הספורט. מאז מונדיאל 1974, למעט שתי פאשלות צרפתיות ב-1990 וב-1994 (כאשר על האחרונה אמונה ישראל, באותו משחק בלתי נשכח בפארק דה-פראנס), השתתפו חמש מדינות אלה בכל המונדיאלים. יתרה מכך, רק במונדיאל אחד מתוך ה-11 הנ"ל (דרום אפריקה, 2010), לא השתתפה אף אחת מהחמש במשחק הגמר המונדיאל. במדינות אלה, הכדורגל הוא הרבה יותר מ"רק ספורט".
אך בעוד את האחריות על היעדרותם של הצרפתים מהמונדיאלים ב-1990 ו-1994 אפשר להטיל בעיקר עליהם, הדחתה האפשרית (גם אם לא תקרה) של ארגנטינה מהמונדיאל הקרוב ברוסיה, היא באחריותה הישירה, גם אם לא הבלעדית, של התאחדות הכדורגל העולמית – פיפ"א.
ב-40 השנים האחרונות הוכפל מספרן של הנבחרות המשתתפות בטורניר הגמר של הגביע העולמי מ-16 ל-32, ומספר זה עוד צפוי לתפוח לכדי 48 נבחרות, החל ממונדיאל 2026. איך, במצב דברים כזה, עומדת ארגנטינה בפני הדחה אפילו מפלייאוף הקונפדרציות (אשר יפגיש אותה עם ניו-זילנד)? כאן נכנסת אשמתה של פיפ"א, ושיטת הקצאת המקומות המוזרה שלה.
למעט אופ"א, קונפדרציית הכדורגל האירופית, לה יש את מספר הנבחרות הרשומות הגדול ביותר מבין 6 הקונפדרציות של פיפ"א, לכל שאר הקונפדרציות מוקצים לכל היותר, חמישה מקומות בטורניר הגמר של הגביע העולמי. לאופ"א, אגב, מוקצים 13 מקומות, בנוסף לרוסיה המארחת.
לא, זו אינה טעות. לקונפדרציית הכדורגל של דרום אמריקה, הכוללת בין היתר את ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי, נבחרות שיחדיו מחזיקות ב-9 גביעי עולם, יש אותו מספר של הקצאות כרטיסים למונדיאל כמו לאפריקה ואסיה, שתי יבשות שטרם שלחו ולו נציגה אחת לגמר המונדיאל. אי פעם.
רק שלוש נבחרות אפריקניות הגיעו אי פעם לשלב רבע-הגמר (1990, 2002 ו-2010), ורק שתי נבחרות אסיאתיות הגיעו לשלב זה (1966 ו-2002), כשדרום קוריאה אף הצליחה להעפיל לשלב חצי-הגמר, במונדיאל אותו היא ארחה ב-2002, אך הפסידה הן בשלב זה והן במשחק על המקום השלישי, לנבחרת מאירופה.
אך אחריותה של פיפ"א אינה מסתיימת רק בשיטת ההקצאות המוזרה, אלא בעיקר בעלייה הבלתי פרופורציונלית של מספר הנציגות לאסיה ואפריקה מאז 1974. בשנה זו השתתפו במונדיאל 16 נבחרות בלבד, כאשר אופ"א קיבלה 9.5 מקומות (0.5 משמעו שישנה נבחרת המתמודדת בפלייאוף קונפדרציות מול נבחרת מקונפדרציה אחרת), דרום אמריקה 3.5, צפון אמריקה 1, אפריקה 1, ואסיה התמודדה מול אוקיאניה על כרטיס בודד. 40 שנים מאוחר יותר, מספר המשתתפות הוכפל, אך בעוד מספר הנציגות של אופ"א עלה ל-14 ושל דרום אמריקה ל-4.5, צפון אמריקה זוכה כיום ל-3.5, אפריקה עם 5 ואסיה עלתה בצורה דרמטית ל-4.5 נציגות. אוקיאניה, לטוב ולרע, נותרה ללא שינוי, עם 0.5 נציגות.
עולה השאלה: מדוע השינוי הזה? מה הופך את אסיה לכֹּה אטרקטיבית לפיפ"א, למרות שתרומתה לכדורגל היא זניחה? אפילו בטורניר אליפות העולם למועדונים, המתקיים מאז שנת 2000, זכו רק קבוצות אירופיות או דרום אמריקניות, ומתוך 13 הגמרים שהתקיימו עד כה, רק פעמיים הגיעה קבוצה אפריקנית לגמר, ורק פעם אחת קבוצה מאסיה.
ישנן שתי תשובות לשאלה זו: כסף ו"פייר פליי". החלק הכספי הוא די קל. פיפ"א פועלת לקידום משמעותי של הכדורגל בשווקים האסייתיים כמו יפן, דרום קוראיה וסין, מדינות שמסורת הכדורגל שלהן היא מקרית לחלוטין. אך השיקול השיווקי הוא עוד הגיוני. באשר ל"פייר פליי", כאן נכנס כישלון השוויון בכפייה גם לתחום הספורט. פיפ"א מנסה "בכוח" להכניס למונדיאל מדינות שלא היו עולות בשום דרך אחרת, ובכך ליצור "שוויון הזדמנויות" לכולם. הרעיון והמטרה אולי נאצלים, אבל הדרך מובילה לכישלון.
כך נוצר מצב אבסורדי, שבעוד נבחרות כמו קוריאה, יפן ואיראן מתמודדות על כרטיס מול תאילנד, אוזבקיסטן, סוריה, סין ועיראק, מדינות שאף אחת מהן אינה "שם דבר" בכדורגל העולמי, ארגנטינה וברזיל צריכות להתמודד במוקדמות עם צ'ילה, קולומביה, אורוגוואי ופרו, נבחרות הכוללות את מיטב הכדורגלנים הן בדרום אמריקה והן באירופה. וכולן, כפי שצוין לעיל, מתמודדות על 4.5 מקומות בטורניר הגמר של הגביע העולמי.
אין שום היגיון שמדינה כמו ארגנטינה, בה כבר קיימת כנסייה למארדונה (https://sports.walla.co.il/item/303809) לא תשתתף במונדיאל, רק כדי שלסוריה, נבחרת שלא בטוח שתוכל לתרום דבר או חצי דבר לכדורגל העולמי פרט לסיפור ספורטיבי-אנושי מדהים (מדינה במלחמת אזרחים עם נבחרת שמארחת במלזיה), תהיה נציגות. מעבר לכך, אין שום טיעון רציני על "שוויון הזדמנויות". אוסטרליה נמצאת עמוק באוקיאניה, ובכל זאת משחקת בקונפדרציה האסייתית. טרינידד וטובגו נמצאת במרחק יריקה מחופי ונצואלה, ומשחקת בקונפדרציה הצפון-אמריקנית. וקזחסטן, לב ליבה של אסיה, משחקת בקונפדרציה האירופית.
טורניר מוקדמות המונדיאל חייב להשתנות, ויפה שעה אחת קודם. אולי שיטה של שריון מקומות יכולה להיות מוצלחת, אולי שיטת מוקדמות אחרת. אבל המצב בו צ'ילה, קולומביה, פרו, ארגנטינה או פראגוואי, מדינות בהן הכדורגל הוא דת רשמית, עשויות למצוא את עצמן בבית במהלך המונדיאל, בעוד מדינות כמו ניו-זילנד, סוריה, אוסטרליה, או הונדורס שמות "וי" על טיול קיץ ברוסיה, חייב להשתנות.
