It`s coming home, it`s coming, football's coming home, איך אפשר להתחיל הכנה למשחק של אנגליה בלי השורות הללו? היכן שלא מסתובבים ברשתות החברתיות, בטלוויזיה, בין אנשים, השיר המדבק הזה פשוט בכל מקום. כל כך קליט. איך מוציאים את זה מהראש?! וככל שאנגליה מתקדמת בטורניר, זה רק מתעצם. פתאום כל אחד יודע מה צירוף המילים הזה אומר, פתאום במקום לברך אותי לשלום ולשאול "מה נשמע?” או "מה שלומך?” אני מקבל: “It’s coming home הא?“ אז האם באמת הכדורגל בדרך לחזור הבייתה? האם ההייפ האנגלי שהורדם לפני הטורניר (סוף סוף), הוא מוצדק לשם שינוי ואכן אנגליה בדרך להיסטוריה? האם הבלון לא יתפוצץ בפנים של האנגלים בדיוק ברגע שהם חשבו שהקללה הוסרה, או שאולי דווקא ברגע שחזרו לסורם זה יהיה הכי כואב. בשביל לענות על כל השאלות הללו נצטרך להמתין לאחרי חצי הגמר, לדעת אם נותר לנו עוד יום אחד לחלום, אבל בנתיים אנחנו יכולים להתכונן, ולהפוך אולי את המכה לעוד יותר כואבת (אנגלופיליה זה שם נרדף למזוכיזם).
כמה טמון במשפט הזה? לא מעט היסטוריה וההיסטוריה הזאת נכתבה ביום שבת בסוצ’י לאחר נצחון 2:0 על נבחרת שבדיה. אנגליה בחצי הגמר כעבור 28 שנה – מאז 1990, אנגליה לא ביקרה בחצי הגמר. עוד היסטוריה? אנגליה ניצחה פנדלים במונדיאל משהו שספק אם מישהו חשב כבר שיקרה. דווקא הלוזרית הגדולה הצליחה לצאת מפיגור בפנדלים בשמינית הגמר נגד קולומביה, לניצחון מפתיע. גיבור הפנדלים, השוער ג’ורדן פיקפורד, כלל לא נולד ב-1990, וכאשר נשאל ע"י כריס וודל (אחד שהיה שם ב-1990) כיצד הם חוגגים את העליה, כי הוא יודע איך הם חגגו אז והוא די בטוח שזה אחרת, פיקפורד הנבוך, ענה שהם בטח ישמחו הלילה, אבל כבר מחר מתאמנים לקראת החצי גמר.
אם כבר הזכרנו את פיקפורד האנונימי יחסית, אפשר לומר שזהו מאפיין שמתאים למרבית הסגל האנגלי. אולי מלבד הארי קיין, קשה לומר שיש איזשהו "סטאר" שהאדם הממוצע יוכל לזהות מתוך ההרכב האנגלי. שלא לדבר על השחקן המצטיין עד כה של הנבחרת, קיראן טריפייר – שעד לפני 4 שנים, עוד ירד ליגה עם ברנלי. אבל זה מה שמייחד את הנבחרת הזאת. זה מה שגארת’ סאותגייט הצליח לעשות איפה שרבים וטובים ממנו (האמנם?) נכשלו קודם. הוא גיבש יחידה של חברים, ממושמעת, שיודעת את חובותיה על המגרש, לא יוצאת מהמעמדות הטקטיות שלה. עושה את מה שהיא טובה בו ולא מנסה לעשות דברים אחרים. פשוט, לא?
בואו נרחיב רגע על גארת’ סאותגייט שמקבל הרבה שבחים ואף השוואות לאלף ראמזי הגדול (יציאה מפרופורציות כבר אמרנו?). המאמן, שרשום על החמצת הפנדל ההיא ב– 96, זיהה את החוזקות של הנבחרת שלו – מצבים נייחים, לחץ, קישור דליל, שחקנים ממושמעים ופשוט מיקם אותם בהתאם. מספרים שהכין את תרגלי המצבים הנייחים באמצעות צפיה של שעות על מהלכי פוטבול אמריקאי, את התלכיד הקבוצתי שאב בכלל מקבוצת מיניסוטה טימברוולבס וכמובן, הכבוד שהוא רוכש לשחקנים הוא משהו לדבר עליו והם מחזירים לו באותה המטבע. סאותגייט, שראה את חלקם מתפתחים בנבחרות הצעירות, קרוב אליהם והם מרגישים שהוא חלק מהם. מי היה מאמין שהמאמן שהוגדר תחילה כ care taker יהפוך ממש לגיבור לאומי.
אז מה כל כך מיוחד באנגליה הזאת? האמת לא יותר מדי. היא לא הכי נעימה לצפיה, אבל מי כן? הרי באנו לשחק על טורניר, טעות אחת ונלך הביתה. מערך 3-5-2, שמטרתו לפצות על שחקני מרכז שדה לא ממש יצירתיים וכן בעיית הגנה לא יציבה. ההתקפה מתבססת על מצבים נייחים, וריצות מאוד ספציפיות של שחקנים שפורצים ממרכז המגרש לאזורים שהתפנו בעקבות תנועה של חלוצי החוד. ישנם תרגילים מהמצבים הנייחים, לא תמיד לקו הראשון, ובהגנה עושים לחץ באמצעות קשרי האמצע.
שני שחקני החוד מעלים שתי סוגיות מאוד מעניינות. מצד אחד הארי קיין, אולי השחקן הטוב ביותר שיש לנבחרת הזו להציע, חלוץ "וורלד קלאס" שמספק כבר 4 עונות רצופות מעל 20 שערים בליגה, אמנם הוא מלך השערים של הטורניר כרגע (6 שערים) אבל הם הגיעו מ-3 פנדלים, 2 קרנות, וכדור שפגע בעקב שלו, לא בדיוק סוג השערים של אימת הרחבות. עם זאת, קיין מייצג בדיוק את מה שסאותגייט מביא לנבחרת הזאת. בטוטנהאם קיין מגיע ל-5-6 מצבי כיבוש במשחק, בנבחרת הנתון עומד על בערך שליש, מה עושים? קיין וסאותגייט יודעים שאין לאנגליה כריסטיאן אריקסן שייצר מספיק מצבים לכיבוש קל. לקיין יש ראיית משחק לא רעה בכלל, הוא יורד לעומק ועוזר בהנעת הכדור וכך מפנה שטחים לכניסות של אלי ולינגארד וגם לאלו של ראחים סטרלינג.
סטרלינג עומד במרכזו של דיון ארוך, ממש מפתיחת המונדיאל אפשר לומר. מצד אחד ריצות נהדרות שלו לעומק, או לרוחב המגרש, מפנות שטחים לטריפייר או לשחקנים אחרים, הוא מטריד את ההגנות עם המהירות הסילונית שלו, ומייצר הרבה מאוד דברים חיוביים בהתקפה האנגלית גם אם הם לא באים לידי ביטוי בסופו של דבר. אבל מה יהיה עם הסיומת, וקבלת ההחלטות? התפקיד השונה בנבחרת לעומת מנצ’סטר סיטי גורם לסטרלינג לאבד מהחדות מול השער, הוא באזורים שהוא פחות אוהב, בהם יש לו פחות זמן להחליט, ובניגוד למנצ’סטר סיטי, שם התפקיד שלו להוביל התקפה מתפרצת במהירות סילונית, הוא נמצא ממש כמו חלוץ שני חופשי לצידו של קיין. עם כן, עולה השאלה האם חוסר החדות שלו בטורניר הוא משהו שאפשר "לסבול" בעוד שהוא תורם כל כך לשטף ולשיטתיות שהביא סאות’גייט לנבחרת, האם זה לא מחיר כבד מדי לשלם, כיוון כפי שצויין, אנגליה לא מגיעה למספיק מצבים.
לאחר שסקרנו מה היה עד עכשיו, וכנראה מה שגם יהיה. הגיע הזמן להציץ אל ממש עוד כמה שעות. לראשונה אנגליה תעמוד מול יריב ראוי, ואף כזה שייתכן יגרום לאנגליה לחשוב על שינוי משהו בשיטת המשחק. בנתיים כל הנבחרות היו יחסית נסוגות, ואיטיות מאי אלו סיבות. וכשכבר הפעילו לחץ על ההגנה האנגלית היא נראתה פגיעה על אף יכולת מעל למצופה. אך נבחרת קרואטיה הולכת להיות סיפור אחר לגמרי, או לפחות כך זה נראה על הנייר.
הקרואטים יגיעו די סחוטים לאחר פעמיים 120 דק’, ייתכן וזה יתרון לאנגליה. עם זאת, חצי גמר גביע עולמי, “דור זהב" קרואטי שיודע שכנראה זאת הזדמנות אחרונה, וכן אדי האדרנלין וההתלהבות לאחר שעברו שני משחקים על אף ששיחקו די רע אפשר לומר עשויים להיות דווקא בצד שלהם. בנוסף לכך, לקרואטיה יש מרכז שדה שעולה בכמה רמות על של האנגלים. מודריץ’ וראקיטיץ’ הם שחקני טופ ואין לאנגליה אף אחד ברמתם. ככל הנראה ברוזוביץ’ עם אפשרוית לקובאצ’יץ’ מהספסל ואף באדלי, יוסיפו אופציות לשליטה בקצב ויכול להניע כדור ולתסכל את האנגלים. לא בטוח שהנדרסון יסתדר ואלי ולינגארד לא בהכרח יצליחו ללחוץ כמו שצריך. כמו כן, כרגע זה נראה שסאות’גייט לא ממש ניסה שום תוכנית אחרת, בעוד דאליץ’, המאמן הקרואטי, החליף מספר שיטות תוך כדי הטורניר והמשחקים ונראה שיש לו איזשהו יתרון ביכולת להגיב למשחק.
אין ספק שלוקה מודריץ’ יהיה האיום המרכזי, אמנם אם יתופקד בתפקיד קצת יותר קדמי כפי שמסתמן, תפקיד שהוא פחות אפקטיבי עבורו כי איננו מצטיין בסיומת, אבל עדיין מדובר בשחקן הטוב בעולם בתפקידו. ואם ראקיטיץ’, שעובר טורניר פושר בלשון המעטה, ישדרג את משחקו אנגליה באמת תהיה בצרות. מנגד המפתחות של אנגליה יהיו כמובן, כיבוש שער מהיר שיתן המון בטחון (שבאופן מפתיע לא חסר לחבורה כה צעירה, אחרי הכל מאות משחקי פרמיירליג מאחוריהם) ושקט להגנה וגם לא יאלץ את אנגליה להתמודד עם היסטוריה עגומה אחרת, של חזרה מפיגור, וכמובן שובר השיוויון שלה שעדיין לא הגיע לטורניר הזה – הארי קיין. אם החלוץ יהיה חד ויגיע להזדמנויות שלו אנגליה תעבור, וזאת למרות המון כבוד לדניאל סובשיץ’ שוערה של מונאקו.
מצפה לנו משחק מותח מאוד, שייתכן ויתפתח בשני אופנים. הקבוצות יחסית מודעות לחולשות האחת של השניה והמצ’ אפ שם טוב. אם הן תאפשרנה מעט יותר חופש אנו צפויים לראות מותחן מרתק. עם זאת, הרבה מאוד מונח על הכף וגם כדורגל הססני, מסוגר שיזכיר לנו יותר את ספרד מול רוסיה הוא אופציה אפשרית למשחק הזה.
בנימה אישית, אני מאוד מקווה שייעשה עוד צעד לעבר היסטוריה, שתוכיח את חזרתו של כל הכדורגל האנגלי. הדורות הצעירים כבר הגיעו להישגים. ולמען האמת גם הנבחרת הזו עשתה מעל ומעבר. אבל כמו כל אנגלופיל טוב, אי אפשר שלא לחשוב ש – football's coming home…
