// מאת יוסי דרעי
*גילוי נאות לפתיחה – אני ירוק מכף רגל ועד ראש, כמותי גם ילדיי.
נפתח בקלישאה כללית שנכון שזה רק ספורט, אבל עם התחושות הבאות אני פותח שבוע, בכל שבוע ומצפה בהתאם בכיליון עיניים (או שלא..) למשחק הקרוב.
אני מהדור שגדל על הכוכבים הגדולים באמת – ראובן ואייל, המייצגים את הוויכוח הנצחי ברחוב החיפאי על מי גדול יותר – ויכוח לא פחות גדול מהמאבק הנצחי בין ירדנה ארזי ועופרה חזה. מכבי חיפה בעיניי הוא המועדון הכי גדול בישראל, לא בזכות התארים, ההתנהלות, ההיסטוריה והתצוגות הגדולות אלא, בראש ובראשונה, במידת העוצמה של הקטר החיפאי הלא הם האוהדים – נכס צאן ברזל שלא נמצא במקומות אחרים ויסלחו לי הצהובים או האדומים.
קרדיט לדף הפייסבוק "מועדון כדורגל מכבי חיפה Maccabi Haifa FC".
כמדי שבת אנחנו מגיעים לסמי עופר, יושבים ומתבוננים בדבר הזה שלא דומה לכלום. משחק כדורגל מקרי, הגבהות סתמיות למעלה, שום פס חכם, שום טכניקה, שום שחקן שרץ עם תלתלים וגובר בדרך על 3 צהובים ולפינאלה נותן לאובארוב טיל לחיבור במשחק העונה (הבנתם לבד איפה אני הייתי בצד של הגדול מכולם…).
לצערי אנחנו סובלים בשקט, כשביציע נשמעות אמירות מנחמות כמו "לפחות היו מספר שחקני נוער ששיחקו.." – אותי זה ממש לא מנחם. מכבי חיפה בימיה הגדולים הייתה משחקת כדורגל יצירתי, נעים לעין. אמנם לא תמיד לקחנו אליפויות ולא תמיד השגנו את המטרות, אבל הייתה זהות והייתה יכולת. היום חסר הרבה משתיהן.
בשנים האחרונות אני נחשף לפרשנים-אוהדים שמקבלים את הבמה בטלוויזיה ומטנפים על הקבוצה שלי. הביקורת לא באמת מקצועית ונדמית לפעמים ככזו שבאה לזרות מלח, לשמוח לאיד. פרשנות הספורט היום, לפחות בראייתי, נגועה בעסקנות ואינטרסים אישיים בדמות 'שמור לי ואשמור לך'. הדוגמא הקלאסית למי שממש רוצה – המאמן הלאומי שהתיישב על כיסא הפרשן אחרי שרק לאחרונה פוטר לאחר שלא הביא אותנו לכלום. הוא נותן עצות ובא בטענות למאמן צרפת שלקח בסופו של הטורניר את הגביע העולמי בסטייל – לא מגוחך? לכו תתווכחו עם גוטמן.
נדמה שבשנים האחרונות משהו השתנה במכבי חיפה. זו לא הקבוצה שכל שחקן רוצה להגיע אליה, זו הקבוצה שכולם נכשלים בה, יוצאים ממנה בבושת פנים ומככבים במקומות אחרים. והכי יפה, שבסוף, כל מי שמשחק נגדנו מבקיע ורץ לחגוג כמו משוגע (שכטר אהד את חיפה בילדותו לא??)
גם בעיני יענקל'ה שחר הוא הבעלים הכי טוב בארץ. נקודה. אפשר לחלוק על החתמות כאלה ואחרות, בעיקר על העדר החתמות בשנה האחרונה, אבל בואו נבחן את זה מהמאקרו ולא מהמיקרו. הבנאדם משקיע מכספו סכומים אדירים, התווה דרך והיה הראשון בהכל. אי אפשר לומר עליו שהוא לא רוצה או לא לוקח ללב. מה המסכן לא ניסה? מאמן סמל (עטר), מאמן נוער (בנאדו), מאמן מנוסה (בלבול), מאמן זר (סטנוייביץ), מאמן נלהב (לוזון), שדרה הולנדית (הבדיחה הנוכחית). ועל הכל הוא משלם, ומשלם הרבה. אז לכל האוהדים שישרקו בוז בקרוב למר שחר ויקראו לו ללכת (אני צופה את זה לצערי השנה), עליכם לזכור שאפשר לרדת יותר נמוך מזה, ואם רוצים להיות אופטימיים אז הכי חשוך לפני עלות השחר…
קרדיט לדף הפייסבוק "מועדון כדורגל מכבי חיפה Maccabi Haifa FC".
תרבות הספורט במדינה שלנו דוחה. לא בגלל הרוב, אלא בגלל הקומץ. אלה שלא מבינים שבשריקת הסיום לכולנו יש משפחות וילדים ואנחנו בסך הכל רוצים להגיע הביתה. וכן, כולנו מבואסים, עצבניים מאוד, שומעים בדרך לאוטו את הפרשנים רוקדים על הדם הירוק. אבל בדיוק בגלל זה חוזרים לבית ולחינוך שקיבלנו מההורים – לוקחים אוויר, שותים מים קרים, שומעים רדיו חיפה ומתבאסים ביחד, ובסוף מגיע יום ראשון ושוכחים או מנסים לפחות. אנחנו לא הולכים מכות, אנחנו לא עבריינים, אפילו לא רוצים לשמוע קללות, פשוט לא. את המלחמות שלנו ננהל במקומות אחרים, ומי שלא מבין את זה, מוזמן לפתוח חדשות בכל שעה ובכל יום כדי לקבל קצת פרופורציות על החיים – שלו ושל כולנו.
רחל שפירא כתבה בשירה האלמותי שיר של יום חולין – "הרוח משנה תכופות את כיוונה, ניסינו לעזוב אבל אני יודעת, אנחנו נשארים שנה אחר שנה". אנחנו פה, אנחנו נשארים, לא הולכים לשום מקום, מקווים שהרוח תנשב לכיוון הכרמל בקרוב מאוד, כי נכון לשלב זה המיתרים אצלנו מתנגנים בשקט…
שנה טובה וירוקה לכולם!
