אם הייתי שחקן

אם הייתי שחקן כדורגל מקצועני, הרגע הזה כנראה היה אחד מהרגעים הקשים בחיי. הרגע שבו צריך לחשוב על העתיד וההשלכות ולהפסיק עם המשחקים, תרתי משמע.

אם הייתי שחקן בטח הייתי דופק סטורי של העולמות עם תמונה בה אני עם המדים של העונה החדשה, זו שלא זכיתי לפתוח. בסטורי הייתי מודה לחבריי לקבוצה שתמכו, שעודדו, בכל אחד מהנסיונות. הייתי מודה לאשתי שהבינה את החשיבות ותמכה לאורך כל הדרך על אף החששות. הייתי ודאי מודה לצוות המקצועי שניסה וייעץ וחיבק כשצריך ונזף כשצריך. וכמובן לקהל המדהים שלנו. אמאל'ה, איזה קהל.

אם הייתי שחקן בטח הייתי מספר מה עבר עליי בשנה האחרונה. מספר איך תנועה לא טובה של הברך במהלך כדורגל שנראה סתמי, הביאה לשבועיים השבתה. איך אחרי קצת ריצות, השבועיים הפכו במהרה לחודשיים. איך כשהכאבים עברו עשיתי נסיון נוסף ואחרי שעה של כדורגל הרגשתי שהברך עדיין לא יציבה. הייתי בטח מספר איך חזרתי לאימונים, הפעם אינטנסיבים יותר, עם תוכנית והכל ואחרי עוד חודשיים שוב נסיון נוסף לשחק. ושוב סיבוב של הברך, חזק יותר. שוב מנוחה. הייתי מספר איך צילום MRI אישר את הגרוע ממנו כה חששתי, הרצועה הצולבת קרועה.

אם הייתי שחקן הייתי מספר איך לא וויתרתי ושוב חזרתי לאימונים קשים, איך קמתי כל בוקר עם מטרה אחת מול העיניים. "שיקום שמרני" קוראים לזה המומחים, שזה במילים פשוטות אימוני כוח ספציפיים לשרירי הרגל, אלו שאמורים לתמוך בברך, ללא ניתוח.

אם הייתי שחקן הייתי מספר איך אחרי חמישה חודשים כאלה, התחושה מדהימה. נעלמו הכאבים, קפצתי ושיניתי כיוון במהירות גבוהה ללא פחד. הייתי מספר איך חזרתי סופסוף למגרש ללבוש את אותם המדים שכל כך התגעגעתי אליהם, ואיך אחרי רבע שעה בטוחה ושקטה, תיקול לא חריף מדי, העיף שוב את הברך לעזאזל. הפעם, חזק וכואב מבעבר.

אם הייתי שחקן, זו ודאי הייתה ההחלטה הקשה בחיי.

בהחלט דרושה החלטה אמיצה, אבל לא כזו שאומרת "תמשיך להתאמן כדי שתוכל לחזור", אלא כזו שאומרת "תגיד אתה נורמלי?? שחרר את הכדורגל כבר, אתה לא ילד". אני תוהה איך לעזאזל מתמודדים עם רגע כזה, כשזהו כל עולמך.

לוקח אוויר, תולה את הנעליים בחיוך ואומר פאק דיס שיט, זה לא שאני שחקן כדורגל מקצועני.