כל מי שעשה טירונות מכיר את משפט הדילוגים המפורסם. כזו היא הקריירה של מאמן הנבחרת שלנו.
החייכן הלאומי, המאמי מבית שאן, הכן, הישר, ההגון, בעל הלשון הנקיה. זה פרופיל לליצן רפואי, לא למאמן נבחרת, אבל עם "הצלחות" לא מתווכחים.
החיוכים החלו עם כינוס הסגל הראשוני, אלישע מכתיר את ערן זהבי לקפטן הנבחרת ומעתה ואילך נותן למספר 7 ולכל העולם כולו תחושה שעליו יקום או יפול דבר. זהבי, כדורגלן מחונן ופוליטיקאי גרוע, מצליח להבין בקלות את המסר שמשדר לוי ועושה בנבחרת כרצונו. אוי אם לא מסרתם לו
החיוכים נמשכו במסכת התנצלויות מביכה בפני כל שחקן שנשאר בבית, בפחד לומר את האמת הכואבת ובשלל ראיונות שהגיעו לאחר ביקורות שהוטחו בו על ידי "כוכבים" מתוסכלים, שאילולא התערבות של קברניטי ההתאחדות, היו מוצאים עצמם בהרכב אמש בסמי. מזלם שלא.
החיוכים הלכו והתעצמו והסגל שנבחר לקראת צמד המשחקים האחרון, נגד מולדובה ואלבניה, נבנה בצלמן. בניון בפנים כי הוא גיבור-על, למרות שהיה שחקן ספסל במכבי, ראדי בחוץ כי הוא מבוגר, סלומון במורחב כי הוא ילד פלא עם 4 הופעות ליגה וגורש….לא חשוב בכלל, כי אלישע שמר לו אמונים, לא חשוב בכלל אם בכר סופר אותו.
פעם חייכן, תמיד חייכן. אבל נבחרת צריכה משהו אחר ולהפיל על אלישע הכל, זה פשע מתועב, הרי גדולים וטובים ממנו נכשלו. אז מה הבעיה בעצם
הבעיה טמונה בעצם המחשבה למנות אותו, בוויתור מראש על הקמפיין, בהסתכלות הצרה על יחסי האנוש שלו והישגים נחמדים שעברו מהם כמה שנים טובות, אלא אם מישהו לוקח את התבוסה 6:2 בגמר, כהישג כשלעצמו. בעולם של גנבי דעת זה ייתכן.
גם עם פחות חיוכים ויותר כישורים, היינו ממשיכים לראות טורנירים גדולים מבחוץ, אל לכם לטעות; אבל האווירה המטורפת בסמי והנחמדות הקבועה, היתה מתחלפת במאמן אמיתי שעומד מול מצלמות, מיישר מבט לאומה שלמה ורק מתנצל.
אל תחייך, תתנצל
