סגנון התנהגותו הצבעוני והלא צפוי של ז'וזה מוריניו, מובילה של מנצ'סטר יונייטד, יכול להיות מבדר ובו בזמן מזיק ומאוס. כעת ניתנת לו, אולי לראשונה בקריירה, ההזדמנות להפגין יציבות ואיזון בגישתו המעורערת.
מאמני ומנהלי קבוצות כדורגל מתאפיינים בדפוסי התנהגות שונים ומגוונים, אבל לאף אחד מהמאמנים בטופ העולמי אין אישיות כה קשה לפענוח כמו זו של מוריניו. את כהונתו הנוכחית הוא עושה במנצ'סטר יונייטד, ואפשר להזכר בכהונתו בצ'לסי בשיאה כשהיא קוטפת את תואר אלופת אנגליה. את הניצוץ שהיה אז בעיניו של מוריניו יכולנו לראות שוב בניצחונות הקטנים, אך החשובים כל כך ליונייטד בפרמיירליג, האחרון מבניהם היה בווטפורד. אמנם הקבוצה ניצחה 2:1 בתצוגת כדורגל לא מוחצת או מרשימה, אבל בכל זאת השדים האדומים החזיקו מעמד במאבק לא קל והרוויחו ניצחון ביושר.
כשדברים מסתדרים לז'וזה, האוהדים והתקשורת מחמיאים לו, ונראה כי הצבע חוזר ללחייו. המחמאות ומחיאות הכפיים כלפיו הם האוויר לנשימה שלו: חיוכו מתפזר לכל עבר, הוא מתמלא גאווה כלפי עצמו, וברגעים עליזים כאלה אף ניתן להגדירו כגבר השמח בחדר. אך כשדברים מתערערים והלחץ סביבו נערם, פניו מקבלות לפתע צורה שונה לחלוטין: מחיוך ונחמדות אפשר לשכוח, שכן את מקומם תופסים תירוצים-לא תירוצים לגבי הפסדים, מסיבות עיתונאים הופכות להיות הבמה של מוריניו ("כבוד, כבוד, כבוד"), תוך הטלת האשמות רבות, אי-נטילת אחריות והתחמקויות מהסברים לכישלונות.
המומחיות של ז'וזה במקרים אלו היא הפניית הזרקור אל עצמו, כשהוא הפוקוס, או יותר נכון – עברו הנוצץ. בעיני ז'וזה מוריניו אין כבוד גדול יותר עבור עיתונאי מלשמוע שוב ושוב על כמה גדול וחשוב הפורטוגלי היה. תארו לכם מצב בו פפ גווארדיולה, מאמנה של היריבה העירונית, היה מפסיד כמה משחקים בליגה, והלחץ סביבו היה עולה; השאלות היו יותר קשות, וכך גם ההסברים; והוא היה בוחר לענות לשאלות בתזכורת בלתי פוסקת על ימיו המוצלחים בברצלונה. האם הוא לא היה נמאס מהר מאוד?
מוריניו חייב לחשב מסלול מחדש ולשנות גישה, היות ועולם הכדורגל והשיטות השתנו. יחד עם זאת, מדובר באדם שמסוגל לתקן את עצמו ולעשות סוויץ' מחשבתי. הוא רק צריך לבחור את צעדיו הבאים בזהירות ולאחר חשיבה רבה. הנה כמה טיפים ממני עבורו.
תשחרר: תקבל את העובדה שלא יונייטד, ולא כל קבוצה גדולה אחרת, תיתן לך יכולת שליטה טוטאלית על המגרש. אחרוני אדוני הטוטאליות בתחום היו סר אלכס פרגוסון וארסן ונגר. בימים אלה כל נושא הניהול נשקל מחדש, ואתה, עם גישת הדיפת האנשים שהם לא אתה החוצה וחוסר הסבלנות, לא תחזיק מעמד בשום מקום. יונייטד בקרוב תמנה תפקיד ניהולי שיהיה אחראי על פיקוח כל ההעברות וההחלטות ארוכות הטווח, ש"יאכל" מהעבודה שלך לא מעט. כשאמרת לאחרונה כי "כדורגל משתנה ומנהלים צריכים להיקרא ראשי מאמנים", היה זה בטון זועף. במקום זאת, קבל את זה כמשהו ריאלי וחדש שקורה בעולם הכדורגל ותסתגל.
חדש את הטקטיקות שלך: הכדורגל תמיד משתנה ומתקדם. כל מי שלא עומד בקצב השינויים נשאר מאחור. כמוך. הטרנד האחרון בכדורגל הוא דגש על לחץ בהתקפה על היריבה, ויונייטד בקושי לוחצת – וממעיטה להבקיע. השארת שחקני ההגנה והאמצע מאחור מראה על אי הערכתך כלפי הכדורגל המודרני והיצירתי יותר שנבנה סביבך, ואף כלפי שחקני היריבה, שהסתגלו לשיטות החדשות.
צחצח את התדמית שלך: בגילך, שינוי טקטיקות קיימות ואימוץ טקטיקות חדשות הם דברים כמעט בלתי אפשריים, אבל שיפור וחידוש התדמית הציבורית שלך הם בגדר חובה. כשאתה מנצח אי אפשר שלא להבחין בכנפי הטווס שנפרשות להן בגאווה, אבל בהפסדים פניך נבולות, כעוסות ומאשימות. תהיה נחמד וחביב יותר לעיתונאים, הרי בסופו של יום הם אלו המעצבים את התדמית שלך, ולפחות תנסה להעמיד פנים שאתה דוגל בסיסמת יונייטד שעוצבה על ידי סר אלכס פרגוסון – "אף אחד לא גדול יותר מהמועדון". שים סוף למאבק שלך עם עצמך בין הנרקיסיסטיות לערמומיות, שכרגע לא ברור מי מהן מנצחת.
תפסיק לדבר על העבר: ז'וזה, חלק מהאנשים כבר מתבדחים על כך, ולחלק השני פשוט נמאס לשמוע שלקחת יותר אליפויות מכל המאמנים/המנהלים האחרים בליגה האנגלית, לחוד ויחד. מסיבת העיתונאים בה דרשת "כבוד" גרמה לך להראות זקן וכיוונה את אור הזרקורים לשאלה "אם זה המאמן שהיית בעבר? איפה אותו מאמן כיום?".
תפסיק לריב עם הכוכבים שלך: אם יונייטד תצטרך לבחור בין שחקנים יקרים ונוצצים לבין מאמן כושל, נחש מה תהיה בחירתה. תחזור לתלות את האשמה בהפסדיה של הקבוצה בהחלטות השופטים ולא ביכולת השחקנים שלך. זה עדיף.
תחליט אם זה שווה המשכיות: ב-2004 היית גבר בן 41 שהטקטיקות שלו עשו כותרות ונצצו. היה לך את הלוק והביטחון שמשכו שחקנים, אוהדים ועיתונאים. היום, עם הגיל, גם הטקטיקות שלך הזדקנו ונהיו שקופות עבור היריבות. כשיש שימוש בנתונים חיים מהמשחק, קטעי ווידאו, אנליסטים ועוד ועוד, אתה עוד קורבן שהזדקן ונכנע למודרניות הכובשת. כל עוד אתה ממשיך כך, אתה מסתכן בלהפוך למה שפעם אמרת על ונגר – "מומחה לכישלון".
לבסוף, ז'וזה, תזכור את שאמרת ב-2004, כשסר אלכס פרגוסון חגג את המשחק ה-1,000 שלו כמנהל מנצ'סטר יונייטד. "אלף משחקים בשבילי? לא. אני אהיה כבר בפורטוגל (בבית) לפני כן. בגיל 55, כן, בפורטוגל. בטוח". אתה בן 55 היום.
