איך להנדס נפילה של מועדון על תוך חמש שנים

// מאת אלכס שוורצר

דיוויד גיל הוא המנכ"ל הכי אוברייטד בתולדות הכדורגל, הגלייזרים תמיד היו רעים ליונייטד ואיך פרגי הפך ל"סבא טוב".

בשישי האחרון מלאו 7 שנים להודעתו של סר אלכס פרגוסון על פרישה מאימון. נהוג להחשיב את התאריך הזה כנקודת מפנה בגורלה של מנצ'סטר יונייטד – נקודה ממנה החלה ההדרדרות. זה נכון כמובן מבחינת התוצאות, אך אם נבחן את המהלכים במועדון מאז גמר ליגת האלופות במוסקבה ב – 2008, אפשר יהיה לחלק את הנסיגה ל – 3 תקופות:
2008 – 2011 ניצני סטגנציה, עדיין בלתי נראה. אין השפעה על ההישגיות. יונייטד ממשיכה להצליח בליגה ובאירופה.
2011 – 2013 סטגנציה שבאה לידי ביטוי באירופה. בליגה יונייטד עדיין מצליחה.
2013 עד היום – התרסקות בתוצאות, ביכולת ובסטנדרטים של המועדון.

בטור הזה נבחן את הסיבות שהובילו בסופו של דבר את מנצ'סטר יונייטד לנסיגה הגדולה ב – 7 השנים האחרונות ונתמקד ב – 5 השנים האחרונות לעידן פרגוסון, למעשה מגמר ליגת האלופות במוסקבה במאי 2008 ועד לפרישתו 5 שנים מאוחר יותר.

הגלייזרים

משפחת גלייזר השתלטה על המועדון ב – 2005 תוך עסקת מינוף מפוקפקת, בה בעצם מימנו את כל סכום הרכישה על ידי הלוואת ענק מהבנקים, שהוטלה במלואה על המועדון. רבים חששו לעתידה הכלכלי של יונייטד, והטילו ספק לגבי יכולתה לשרת את החוב לאורך זמן (קרי, לשלם את הריביות העצומות). כפי שהוכיחו היקס וג'ילט מאוחר יותר בליברפול, החששות היו במקומן, כאשר הם נאלצו למכור את מועדונם ב – 2010 רגע לפני שהוא נכנס להליך פירוק. יונייטד מועדון חזק יותר כלכלית, אך מצבה היה עדין במיוחד בשנים האחרונות של העשור הראשון של המאה – 21, בדיוק אחרי הזכיה האחרונה בצ'מפיונס, כאשר הריביות הכבידו ממש על יכולתה בשוק העברות. זה בא לידי ביטוי נהדר בקיץ 2009.

אומנם כריסטיאנו רונאלדו רצה לעזוב לריאל עוד שנה קודם לכן, ויונייטד מכרה אותו בסכום שיא, רגע לפני שיתחיל להתמרמר, אך במקומו ובמקום טבס שעזב, היא הביאה רק את ולנסיה, אוברטן ודיוף בזול ואואן בהעברה חופשית. גם בקיץ הבא הרכש שלה היה צנוע והיא לא התחרתה על שחקנים מובילים בשוק.

נסיגה טקטית, שיטות אימון בעייתיות, צוות עוזרים חלש

מגמות חדשות בכדורגל באותם שנים העלו את חשיבות הלחץ הגבוה על היריבה וחשיבות מרכז השדה. דווקא בשנים האלה, נדמה כי פרגי לא ממש נתן את הדעת המלאה לחלק הזה במגרש. בשנים האחרונות לעבודתו ראינו יותר ויותר קבוצות כופות את משחקן על יונייטד, שולטות במגרש וכפועל יוצא מסכנות יותר מדי את שערה. גם באירופה (זכור במיוחד המפגש הכפול מול אתלטיק בילבאו של ביילסה בליגה אירופית ב – 2012), אך גם בליגה (פוצ'טינו מגיע לאולד טראפורד במשחקו השני באנגליה, ושולט במשחק ברוב שלביו). פרגי באופן סיסטמתי הזניח את מרכז השדה גם ברכישות שעשה. לא הביא תחליף להארגריבס שנפצע כבר ב – 2008 ולמעשה סיים את הקריירה ובמקום זה הביא עוד חלוץ – את ברבאטוב שמעולם לא הצדיק את הסכום ששולם עליו. במציאות הפיננסית שכבר הוזכרה, היה עדיף לחזק את הקישור.

בנוסף, אפשר גם לתהות האם שיטות האימון שלו לא הפכו ב – 5 השנים האלה לרלוונטיות פחות מהעבר. מנצ'סטר יונייטד התחילה לסבול מיותר מדי פציעות, בעיות קשות בכשירות שחקנים. יש כאלה שמשייכים את זה לאימוני משקולות שפרגי הוסיף. פציעות אלה במיוחד הפריעו עם הזמן ליצור שיתוף פעולה יציב במשחק ההגנה.

הבעיה נוספת, שקשורה ישירות לשתי הבעיות הקודמות, היא שסובבו את פרגי באותה תקופה אנשי מקצוע חלשים שידעו בעיקר למלא את פקודותיו, למלא את התפקיד שהוא הטיל עליהם, אך למעשה היו חסרי כל ערך מוסף אמיתי. לא יכלו להביא שום רעיונות חדשים ולרלוונטיים לכדורגל. לא היו מסוגלים לאתגר את פרגי. אם כך, לא פלא שפלאן או מולנסטיין הוכיחו אחר כך בעבודתם שהם לא שווים דבר בלי שסר אלכס לידם. כל הידע שנצבר היה במוחו של פרגי בלבד.

על כל פנים, שלוש הבעיות מלוות את הקבוצה עד היום. גם המנג'רים הבאים לא ממש הצליחו לייצר לחץ יעיל ומודרני, לא הצליחו לבנות קישור איכותי וברוב העונות יונייטד סבלה מהמון פציעות. רק מוריניו הצליח לשפר את הפן הפיזי, כפי שעשה גם בכל יתר הקבוצות שלו. גם צוותי העוזרים שבאו אחר כך התקשו באמת להשפיע לטובה על המצב. היו ניצבים בלבד.

קוצר ראיה

השינוי לרעה המרכזי שחל בפרגי בשנותיו האחרונות בתפקיד היה קוצר ראיה. רוב השנים שלו ביונייטד פרגי היה יודע כאדם שבונה מצוין לטווח ארוך, יחד עם השגת תוצאות בטווח המיידי (לפחות מאז האליפות הראשונה שלו ב – 1993). הוא ידע לרענן את הסגל בזמן, ידע "לחתוך בבשר החי" ולא פחד להעיף גם כוכבים, אם היה חושב שזה לטובת עתיד המועדון. אחרי 2008, ואולי כתוצאה מהגיל ומהבנה שאלו השנים האחרונות שלו במקצוע, התחושה היא כי הוא יותר עסק בשימור הקיים. הוא סחט את הלימון משחקנים מזדקנים/מעבר לשיא (גיגס, סקולס, נאני, פרדיננד, וידיץ' – שני האחרונים אחרי הפציעות הקשות שעברו), נתן קרדיט נרחב מדי לשחקנים שלא עלו על הציפיות/לא התפתחו כמצופה.

נדמה כי בשנים האלה הוא הפך מדיקטטור ל"סבא טוב" ומלטף. מה שהכי סימל את העניין היא החזרה מפרישה של סקולס בינואר 2012. זה אומנם היה רגע מרגש עבור אוהדי יונייטד, אך משהו שלא היה מתאים לפרגי בעבר. אנשים שוכחים שזה בא על חשבון הבאת רכש רציני לקישור המרכזי וקידום פול פוגבה, שנחשב להבטחה עצומה באקדמיה. סקולס כמובן עוד נתן טעימות מהגאונות שלו על המגרש, אבל עם כל הכבוד היה מעבר לשיאו. הוא לא היה הקשר שמסוגל למלא את כל המשימות הדרושות בכדורגל המודרני. הוא פרש בשנית יחד עם פרגי ויונייטד נשארה עם סגל זקן, עייף, לא מאוזן, שגמר ברובו את הסוס מקצועית ומנטלית.

איבוד טביעת עין לצעירים

בכל הקריירה שלו פרגי היה ידוע בכל העולם כמי שלא פוחד לשלוף צעירים, לפתח ולקדם אותם. במשך שנים רבות הוא ידע לזהות את הפוטנציאל אצל הצעירים הנכונים וגם לחנך אותם על מנת שיתרמו לקבוצה. גם בשנותיו האחרונות שותפו לא מעט צעירים, אך לא ברור כל כך מה פרגוסון מצא בהם.

המגן הימני רפאל קיבל קרדיט רחב מאוד, למרות שניחן בעיקר רק במהירות. הוא היה נעדר כל אחריות הגנתית, היה בעל הבנה טקטית חלשה וגם פשוט קטן מדי לתפקידו. הוא עשה אינספור טעויות טפשיות, כולל כאלה שעלו בהדחה מליגת האלופות, כמו האדום שלו נגד באיירן בעונת 2009/10.
דני וולבק הוא עוד צעיר שפרגי טיפח והחל מעונת 2011/12 הפך לשחקן הרכב. גם וולבק ניחן בעיקר ביכולת לרוץ, היה נעדר טכניקה בצורה איומה, בעל סיומת בעייתית וגם בעיות כשירות.
טום קלברלי, עוד שחקן בית, היה ידוע בעיקר ביכולת שלו למסור לרוחב ואחורה.

הבלם הצפון אירי ג'וני אוונס היה מבטיח מאוד באקדמיה וסומן כיורשו של ריו פרדיננד. בעקבות מכירתו של פיקה לברצלונה ובעיות גב של פרדיננד, אוונס החל לקבל קרדיט הולך וגובר החל מעונת 2008/09, אך מעולם לא הצליח לענות על הציפיות ולהפוך לבלם טופ. הוא מעולם לא הצליח לייצב את ההגנה כפי שעשו ריו ווידיץ' בעונותיהם הגדולות.

אנדרסון היה רכש די יקר, לפחות לגילו בקיץ 2007, אך די מרשים בהתחלה. עם הזמן פרגי עשה לו הרבה עוול בכך ששינה לו את התפקוד מקשר התקפי, לקשר אחורי או 50-50. בכך בעצם בזבז את הפוטנציאל שלו. יחד עם זאת, ברור שהברזילאי היה לא ממש מקצוען והיה נוטה גם למשקל עודף. עם השנים גם הוא התחיל לקבל קרדיט מופרז, אחרי שהתפתחותו נעצרה מזמן והיה ברור כבר שהוא דועך בעונות האחרונות של עידן פרגי. הסר היה חייב לוותר עליו ולשדרג את העמדה הזו עוד ב – 2011.

Embed from Getty Images

מיותר לציין שאחרי פרישה של פרגי לא יצא הרבה מהשחקנים האלה. במקרה הטוב שחקנים לגיטימיים בפרמייר ליג כמו אוונס היום. וולבק כבר המון זמן לא משחק בגלל פציעות, כולל העונה בווטפורד. רפאל מזמן בצרפת וגם שם לא מרשים. קלברלי בעיקר שחקן ספסל, העונה לצידו של וולבק בווטפורד. אנדרסון נעלם די מהר מהרדאר של האוהדים, אחרי שחזר לברזיל. מצד שני, פרגוסון משום מה לא ספר לחלוטין את פוגבה, למרות שהוא היה בדיוק בעמדה בעייתית והראה פוטנציאל עצום בנוער ובמילואים. הוא עד כדי כך לא האמין בו שאפילו העדיף במשחק הגביע מול ארסנל לשים את רפאל באמצע וכאמור החזיר את סקולס מפרישה. זה טבעי שפוגבה לא רצה לחדש את החוזה במצב כזה ועזב את המועדון בקיץ 2012. אנשים יגידו שבקדנציה השנייה הוא מתקשה להוביל את הקבוצה להישגים ואולי אפילו בכלל הראש שלו לא במועדון. כל זה נכון, אך במציאות של 2011 או 2012 הוא היה לחלוטין שווה צ'אנס ראוי. נדמה כי פרגי של אחרי 2008 חשש הרבה יותר לתת צ'אנס רציני לחבר'ה בגילו של פוגבה, מאשר לפני כן. לא מצא נכונות באמת לזהות ולפתח את הכשרונות.
בשורה התחתונה לא הצליחו לבנות שלד שיתאים למועדון טופ בשנים הבאות. זה כישלון רציני.

רכש בינוני

בעיה שקשורה ישירות לשלושת הסעיפים הקודמים. ברבאטוב כאמור הגיע לעמדה חזקה ממילא ובסופו של דבר די דחק את טבס, שחקן איכותי בהרבה ממנו. דווקא בשנים של דור אנגלי אולי הכי חלש בהסטוריה וכשמצב החוב השתפר והשתחרר קצת יותר כסף לחיזוק, פרגי נכנס חזק לשוק האנגלי עם רכישות של סמולינג, ג'ונס, יאנג, זאהה ופאוול. שלושת הראשונים שיחקו שנים בקבוצה, למרות שגילו יכולת בינונית עד חלשה רוב הזמן, ג'ונס חלק מהסגל גם עכשיו. זאהה נפל בין הכסאות, כאשר יונייטד נתנה לו לסיים את העונה בקריסטל פאלאס ובינתיים פרגי פרש ודיוויד מויס לא תפס ממנו. ניק פאואל לא היה מקצוען מספיק וחזר מהר לליגות נמוכות.

פרט לכך, יונייטד נפלה עם רכש של קגאווה, שמלכתחילה לא היה ברור בדיוק לאיזה עמדה הוא מגיע, כאשר על הבלטה הטבעית שלו שיחק כבר ויין רוני. האם לא היה כדאי לשלם את הכסף על שחקן שיחזק את מרכז השדה המוזנח?
מהרכש של בבה בכלל עולים ריחות רעים של שחיתות בהתחשב בסכום ששולם עליו.

לחיוב צריך לציין שהרכישה של ואן פרסי מהיריבה המרה ארסנל, היה סוג של אמירה שממשיכים להיות תחרותיים והשחקן הזה במו רגליו הביא את אליפות ה – 20 וגרם לפרידה מאוד מתוקה מהסר. צ'יצ'ריטו היה רכש חכם מאוד של שחקן די אלמוני, שמיד הפך לאקס פקטור באליפות של יונייטד והגעה לגמר אלופות בעונת 2010/11 עם שערים שהביאו הרבה ניצחונות. כמובן גם שותף מלא באליפות שנתיים אחר כך. דה חאה, אחרי התחלה קשה, הפך לשחקן הכי טוב של יונייטד במשך שנים אחרי פרישה של פרגי והפך לשוער טופ.

דיוויד גיל

כשטוענים נגד יונייטד שמנהל אותה ביום יום איש כספים ולא איש כדורגל (המנכ"ל אד וודוורד), נשמעת טענה נגדית שגם קודמו בתפקיד, דיוויד גיל, היה כזה והרי שיצא לו שם של מנכ"ל מוצלח בענף הכדורגל. ובכן, כאן ברצוני לחלוק על זה.

דיוויד גיל מונה לתפקיד המנכ"ל ב – 2005, זה נכון שבתקופתו המועדון הגיע להישגים רבים, אך זה מקרה קלאסי של המשל של עכבר שרוכב על הפיל וכך מייצר המון אבק. דיוויד גיל היה תמיד סיידקיק טוב של פרגי, אך עדיין המועדון היה תלוי טוטלית גם בידע שצבר פרגי וגם במערכת שבנה והפכה לקצת מיושנת בשנים האחרונות של הסר בתפקיד המנג'ר. לא צריך להיות גאון במיוחד כדי להבין מתי העידן של פרגי נכנס לישורת האחרונה ולו מפאת גילו של הסר. אם כך, האתגר המרכזי של המנכ"ל הוא להכין את המועדון לקראת היום שאחרי. בפועל, הוא לא עשה דבר בעניין המערכתי, לא דאג שיכנסו אנשים עם רעיונות כדורגל חדשים למערכת, לא היו לו תוכניות לשינוי של מערכת סקאוטינג ואולי שינוי במבנה המועדון ליום שאחרי הפרישה של הסר.

אומרים שפרגי קיבל את ההחלטה על פרישה בכריסטמס 2012, יתכן ודיוויד גיל ידע על כך באותו הזמן בדיוק ואולי לא. בכל אופן, בפברואר 2013 הוא הודיע שהוא יעזוב את תפקידו בתום העונה ובכך למעשה נטש ספינה טובעת. לטעמי הוא האשם המרכזי במצב המוזנח של המועדון ב – 2013 וחוסר מוכנות כללי ליום שאחרי. הוא לא יותר מעוד אחד ממי שרכב על ההצלחה של פרגי, כמו לא מעט מעוזריו או מאנשי מקצוע ששיחקו תחתיו וחושבים שבגלל זה הם אנשי מקצוע איכותיים.
אי אפשר להבחין בטביעת ידו במועדון.

Embed from Getty Images

סיכום

פרגי מודל 2008 – 2013 מאמן מעבר לשיאו, מה שטבעי בגלל גילו, אך עדיין חשוב לציין שהוא עד הפרישה נשאר מאמן טופ עולמי וסופר הישגי. סגולותיו האדירות בניהול השחקנים וגישה התקפית לכדורגל הניבו לו תוצאות עד הסוף. זה בסדר שמאמן עוסק בעיקר באימון, הטענה העיקרית כמובן היא למי שאמון היה על הצד הניהולי. חשוב גם לציין שאחרי פרישת פרגי למועדון היו הרבה הזדמנויות לחזור לתלם, קודם כל על ידי שינוי תפיסה ניהולית. תפיסה שתשחרר אותה מהצל של פרגי. בפועל, במועדון עדיין דנים על השאלות איך היה אצל פרגי ואיך הוא היה עושה ומשווים כל מאמן אליו.

לפחות מאז מלחמת העולם השנייה התרבות הניהולית הזו של מנג'ר חזק וכל יכול מושרשת חזק במועדון, שלא הפיק לקחים משלהי תקופת באזבי וחזר על אותן טעויות. היום המודל הזה פשוט עבר מן העולם, כיוון שבכדורגל המודרני, בו נצבר ידע רב מדי (בין אם על טקטיקה, שוק שחקנים או נתונים פיזיולוגיים של הסגל) דרושה מערכת של אנשי מקצוע טובים שתשרת את המנג'ר ותרכז אותו באופן היעיל ביותר, לכן יונייטד צריכה כוורת של אנשי כדורגל שבראשה יעמוד מנהל מקצועי (לא משנה אם תחת הטייטל המדויק הזה, משנות הסמכויות), שינווט את הספינה הגדולה הזו מבחינה מקצועית ובין היתר יגרום למעבר חלק יחסית בין המנג'רים, כפי שקורה בהמון מועדונים, תוך ראיה מקצועית ברורה לעתיד.

כל עוד המועדון יהיה שרוי בקונספט ההסטורי שלו, המעברים בין המאמנים ימשיכו להיות כואבים ויקרים והמועדון עלול לחכות שוב 26 שנים לאליפות, דבר בלתי נסבל למועדון שמתיימר להיות בטופ.

יש אוהדים שצריכים לשאול את עצמם שאלה – האם הנוסטלגיה יותר חשובה להם מאינטרס המועדון?