הלם
כך בערך אפשר לתאר את התחושה שלי כשנדחקתי בתור לאסוף את כרטיסי המשחק שלי רבע שעה לפני פתיחת המשחק במושבה בין מכבי פתח תקווה הכשרונית ובית"ר ירושלים המתחדשת.
מאות אנשים צבאו על הקופות למרות שלט מפורש שאומר שאין כרטיסים. אחד ניסה לשכנע ש"הוא ראה שבמגרש יש מקום", האחר הסביר שיש לו הזמנות למשחק רק לא ברור תחת איזה שם, השלישי התעקש שהוא מוכן לשלם אקסטרה, כאילו זה מסאג' בתאילנד.
בכניסה למגרש נגלה לפני מחזה מרהיב. קיר צהוב שחור מרשים וססגוני. אין מה לדבר, תנו לקהל של בית"ר לצאת החוצה והוא יוכיח שאין קהל שדומה לו. כל חילוץ כדור האיצטדיון רועד, כל בעיטה מ-30 מטר טירוף, תוסיפו לזה אחדות מרשימה בשירים נגד אלי טביב ומחווה יפה לנער בן 16 שנהרג וקיבלתם תצוגת תכלית של הקהל המושמץ. אותו קהל שבזכותו גם ב3-1 הרגשת שבית"ר יכולה לחזור למשחק ונשאר בהמוניו לעודד בצורה מרגשת את השחקנים גם בסוף התצוגה העצובה של השחקנים שלו.
רקדן
מפעם לפעם מתעורר הדיון הנצחי, מה עדיף? למות יפה או לחיות מכוער? דקה בתוך המשחק לידור כהן יצא לדריבל נדיר ביופיו, אך מיותר ביעילותו. הימרתי לעצמי בלב שזה יהיה המשחק שלו, למרות שזה היה בעיקר כי הוא בליגת החלומות שלי. בכלל, פתח תקווה קבוצה אטרקטיבית. מנור סלומון שנראה קטן, אבל מפגין פיזיות מרשימה לצד מהירות סילונית, גידי קניוק וכמובן יוסי בניון הילד הנצחי. אם אלישע לא יפיק פלייאוף עליון מהחבורה הזאת, זה יהיה כשלון לא פחות גדול מהקמפיין הרע של הנבחרת.
ביפ ביפ
מהירות מנצחת משחקים, זה לא חדש. מהירות מנצחת משחקים לקבוצות שלא מחזיקות את הכדור, זה גם לא חדש. תחת האקסיומות האלו ההתקפה המהירה של פתח תקווה, ברשותו של סלומון הטייס, ניצלה עד תום את צמד הבלמים שמהירות היא לא הצד החזק שלהם.
בית"ר עוד תפגוש השנה בליגה לא מעט קבוצות לא מהירות והצמד סירושטיין ובן חיים יוכל להתמודד איתם יפה, אבל במשחק הזה זה פשוט לא היה כוחות. פתח תקווה מצידה תפגוש המון הגנות איטיות ואני צופה לה עונה עם לא מעט שערים שיגיעו מהתקפות מתפרצות אפקטיביות.
קפטן בלי סרט
ערן לוי נכנס עם פתיחת המחצית וניסה לשחק אותה כאילו הוא לא מתרגש. אפילו כשהקהל קרא בשמו הוא מחא אליהם מחיאת כף אחת וחזר להיות מרוכז. דקה אחר כך הוא כבר הראה שהוא הבוס על הדשא. בעיטות מ-35 מטר, הוראות עם הידיים, התרוצצות בכל המגרש ללא כתובת טקטית, ויכוחים עם השופט על כל שריקה. קפטן בלי סרט אחרי 13 דקות בקבוצה.
ערן לוי הוא לא עוד שחקן. הוא ה-שחקן. הוא דומיננטי יותר מכל שחקן אחר בליגה. הכל חייב לעבור דרכו ומעניין איך עידן ורד ולאחר מכן מאור בוזגלו יתמודדו עם הדומיננטיות הזאת. הימור שלי? שקט לא יהיה שם. לטובה ולרעה.
