אז מי אתם בכלל? גרסת הקבוצות החיפאיות

בלקסיקון המקומי אפשר לשמוע המון ביטויים – כאלו שמפרגנים וכאלו שפחות, כאלו שאומרים לחבר וכאלו שאומרים ליריב. אחד הביטויים המעניינים הוא "מי אתם בכלל?". הרי רוב האוהדים בטוחים שהם יודעים "מי הם בכלל". גם את מי שיושב כיסא לידיהם ובמיוחד את מי שביציע הנגדי.

וזה נכון לא רק בספורט. בעבר, כשהייתי בצופים, גם אני השתמשתי בביטוי הזה הרבה. יום אחד המדריך שלי אמר לי שלפני שאני שואל בלעג ובביטחון "מי אתם בכלל?!", תשאל את עצמך "מי אני בכלל?".

כשאני חוזר להיום ושואל את עצמי בתור אוהד מכבי תל אביב "מי אני בכלל", יש לי תשובה מאוד ארוכה ומורכבת, ועל כל חלק בה יהיו כאלה שיסכימו ויהיו כאלה שלא, אבל התשובה הזו היא התשובה האישית שלי, והיא נבנתה דרך חוויות, משחקים ודעות. אין ביציע עוד מישהו עם תשובה בדיוק כמו שלי, ולכל אחד יש תשובה עצמאית משל עצמו.

אמנם בלתי אפשרי ללמוד את כל התשובות על כל האוהדים, אבל כן יהיה נחמד לשמוע קצת מחלקם. אז אספתי מספר אוהדים ממגוון קבוצות, ערים וגילאים, ושאלתי אותם מספר שאלות על הזהות שלהם עם הקבוצה. כיף לראות שבין האוהדים יש דברים משותפים, בדיוק כמו שיש ביניהם דברים שונים.

אז אני מדגיש שוב, הדעות והסיפורים של כל משתתף מייצגים את עצמו ולא בהכרח קהל שלם.
מכירים את התכנית "סליחה על השאלה"? אז תדמיינו שברגע זה המשתתפים מתמקמים על הכיסא.

בפרק הזה נשאל את האוהדים של מכבי חיפה והפועל חיפה שאלות על עצמם.

מי אתם בכלל?! גרסת הקבוצות החיפאיות

אוהדי מכבי חיפה:
איתי חכמה – בן 22, חיפה.
אהוד ריבן – בן 37, רעננה.

אוהדי הפועל חיפה:
אלון יוסף – בן 27, כרמיאל.
מתן אפריאט – בן 22, מצפה עדי.

שאלתי את כולם את אותן שאלות, כל אחד שיתף וסיפר מנקודת המבט שלו.

שאלה 1 – מה המשחק הראשון של הקבוצה שלך שהיית בו?

אהוד – המשחק הראשון של הקבוצה שהייתי בו היה בתחילת עונת 93-94, תיקו 1-1 מול מכבי ת"א ברמת גן. הצגה כפולה (במשחק המוקדם היה צפרירים נגד הפועל), מעל 40 אלף איש. אבא שלי לקח אותי, זו הייתה פעם שנייה שלי ברמת גן (היינו במשחק של הנבחרת קצת לפני זה). בעיקר זוכר שני דברים: שהתעצבנתי על שער השוויון בנבדל של אבי כהן, ולא הבנתי למה אנשים עושים קולות של קוף לסיריל מקנאקי.

מתן – הייתי בן 5, ניצחנו 3-1 את הפועל תל אביב בחצי גמר גביע המדינה. ברמת גן.
הלכתי עם אבא וחברים שלו.
אני זוכר שאבוקסיס כבש גול מאיזה 40 מטר, משווה ל1-1.
אחרי הניצחון כל הדרך חזור לחיפה היו מלאות בצפירות ושירת "תל אביב עולה באש".

איתי – 2008/9, נגד מכבי תל אביב, קריית אליעזר, הובלנו 3-0 ואז קיבלנו 2 גולים שטותיים.
נגמר 3-2 וככה התחלתי.

אלון – עונת המשחקים 2004/2005 אחרי שחזרנו ללאומית, את העצב של ירידת הליגה החליפה ההתרגשות לקראת העונה החדשה, ואחרי שנים של הבטחות, סוף סוף נסענו אבי ואני למשחק של הפועל חיפה נגד הפועל באר שבע.
המשחק עצמו היה משעמם (1-1), אבל אני זוכר את ההתרגשות, את הציפייה וההמתנה רק להגיע למשחק. וברגע שהתחיל המשחק? לא ירד לי החיוך מהפנים.

שאלה 2 – מה המשחק הכי גדול שהיית בו?

אלון – המשחק הכי גדול שהייתי בו היה באיטליה לפני שנתיים נגד אטאלנטה. אני חושב שכל האווירה וההבנה שלא כל יומיים ייצא לי לטוס למשחק של הפועל חיפה באיטליה לדעתי יותר גדול מכל ניצחון בדרבי/גביע.

אהוד – אני חושב שכל מי שהיה במשחק ההוא, חייב לציין את ה0-5 על מכבי ת"א באותה עונה, שהסתיימה באליפות בלי הפסד. מן הסתם זו הנוסטלגיה שמעצימה אצלי כל דבר שקשור למשחק הזה, אבל זה באמת היה ענק. משחק עונה מול קבוצה מעולה, להגיע לאיצטדיון שלוש שעות לפני ולשבת רק על המדרגות, כי באמת היה מפוצץ ברמות שהיום אסור לפוצץ איצטדיון, והצגה על הדשא.

מתן – גמר גביע המדינה 2018, טדי, 3-1 בהארכה נגד בית"ר ירושלים. אני, המשפחה והחברים כבר מתחילת היום היינו בירושלים. שוק מחנה יהודה היה צבוע כולו אוהדים באדום שחור וצהוב.
באנו כאנדרדוג מובהק ובסוף לקחנו את הגביע.

איתי – מבחינתי זה 4-3 נגד אוקטובה, משחק מטורף. הובילו עלינו 3-0, היה חום אימים וכנראה שהשחקנים שלהם לא היו רגילים לחום הזה, הפכנו ל4-3.

שאלה 3 – מה זה בשבילך להיות אוהד של הקבוצה שלך או של קבוצה בארץ בכללי?

איתי – לבוא לכל המשחקים, ללבוש את הצבע הירוק, לראות את הקהל העצום, מעודד גם בכישלונות ובהפסדים.
לראות את הקבוצה נלחמת על המגרש זה מה שעושה אותי שמח.

אהוד – אני אוהד מכבי חיפה כי זה מה שאמרו לי כשהייתי בן 3. נכנסתי לחדר של בן דוד שלי, ראיתי שלושה דגלים על הקיר (חיפה, ליברפול ויובנטוס) וזהו, מפה ידעתי שאני אוהד אותם. מה זה אומר בשבילי? לא הרבה. אני לא חושב שזה מייצג איזה משהו באופי שלי, או שאוהדי קבוצה מסוימת הם ייחודיים. אם יש משהו שאני כן מאוד אוהב ברעיון של הקבוצה הוא שהיא פשוט קבוצת כדורגל – אין איזה עניין של פוליטיקה וכל מיני זהויות (אולי חיפאים מרגישים אחרת לגבי זה).

אלון – זה קשה להיות אוהד של הפועל חיפה, אתה חי בידיעה שנולדת "לסבול".
זאת לא קבוצה גדולה שרצה לאליפות כל שנה, והאכזבות רבות, אבל דווקא בגלל זה הדברים הקטנים שאולי לקבוצות אחרות נראים טריוויאליים לחלוטין נראה אצלנו כדבר ענק.
וכמובן ישנו הקהל, אנשים מכל קצוות הארץ שהפכו מאנשים רנדומליים למשפחה רק בזכות הקבוצה.

מתן – להיות אוהד הפועל חיפה זה לנסוע לכל משחק ולהגיד "אנחנו מפסידים". זה גם להיות חלק ממשפחה, יש קשר ישיר בין השחקנים לאוהדים.
לדוגמא, במשחק האחרון שהייתי, הייתה התפרעות בין שני אוהדים, האבטחה הגיעו, ובאו להוציא את אחד מהם מהמגרש. אבל גל אראל שישב ביציע (פציעה) הגיע להפריד ודאג שהאוהד ישאר במגרש.

שאלה 4 – מה הזיכרון הכי רע או קשה מהקבוצה?

מתן – אם הזיכרון הראשון היה בגיל 5, בחצי גמר גביע המדינה. אז הזיכרון הכי קשה זה מהגמר, נגד בני סכנין, הפסדנו 4-1. בתור ילד קטן, שברתי ארון בבית. אמא אמרה שיותר אני לא הולך למשחקים (פחחחח). שם הבנתי שאני פנאט.

איתי – עונת הקיזוז, עונה שהיינו אמורים לקחת בה אליפות, אבל בסוף לא לקחנו.

אהוד– בלי ספק, סיום עונת 2009-10, עונת הקיזוז הראשונה, כשהפסדנו את האליפות במחזור האחרון. הייתי בבלומפילד כדי לחזות בתיקו מול בני יהודה, בזמן שהפועל בסוף ניצחו את בית"ר בטדי. תחושה של ריקנות, ואז כאב, ואז דיכאון ארוך. אני זוכר שישבתי על הכיסא ופשוט בהיתי בדשא חצי שעה. זו טראומה ספורטיבית שהשאירה אצלי צלקת שתישאר תמיד.

אלון – בלי ספק הערב שרובי התאבד. זה היה ביום שישי, אבא שלי עבד במשמרת לילה, ישבנו לארוחת שישי ואז הטלפון מצלצל ואבא אומר "תפתח מהר ערוץ 2, רובי התאבד".
אני עד אז לא הרגשתי אבל אמיתי, אבל באותו יום הרגשתי מה זה אבל. אומנם לא הכרתי אותו ובחיים לא יצא לי דבר איתו, אבל כל אוהד הפועל יכול להגיד לך שרובי היה סוג של אבא.
זאת הייתה תקופה קשה.

שאלה 5 – מי השחקן האהוב עליך? עבר או הווה

מתן – חנן ממן. אני רואה את העזיבה השנייה כמקצועית לחלוטין. בסוף העונה הוא גם לקח אליפות וזכה כשחקן המצטיין של העונה, ואני בוחר לזכור את הטוב שנתן להפועל חיפה.

איתי – דולב חזיזה. שחקן נשמה באמת, כל פעם שהוא עולה על המגרש הוא נלחם למען הקבוצה והסמל.

אלון – שאלה ממש קשה. יש לי רשימה יחסית ארוכה, אבל אני בוחר במאיר בן מרגי. שחקן נשמה שהיה תמיד בשביל המועדון גם בתקופות הקשות שלה וגם יצא לי להיפגש איתו ולהבין איזה בן אדם גדול עם אישיות מדהימה הוא.

אהוד – אייל ברקוביץ'. בגיל די צעיר יחסית אני חושב שהפסקתי לאהוב ולהעריץ כדורגלנים. יש מצב שברקוביץ' היה האחרון, בטח מבין הישראלים.

שאלה 6 – מה הגול הכי מטורף שראית מהיציע?

אהוד – אני לא בטוח שהוא הכי יפה שהיה, אבל באחד המחזורים האחרונים של עונת 2011-12, היה ניצחון על אשדוד 0-3, שהשיא שלו היה גול הזוי של סיידו יאיא. שחקן שלא בועט לשער פתאום הביא פצצה מ25-30 מטר. כולם היו בהלם. יותר מהגול אני זוכר את התגובה של השחקנים, במיוחד עידן ורד, שהיו בהלם שסיידו מסוגל לעשות דבר כזה.

מתן – תמאש בדרבי, בעיטה חופשית ברבע גמר גביע המדינה.

אלון – אומנם זה לא גול וירטואוזי, אבל אין לי בכלל ספק שערן לוי בכדור חופשי בדקה 90 משווה ל1-1 בליגה הלאומית. הוא בעט כדור שטוח לפינה, כל החומה קפצה וזה פשוט התגלגל לו לרשת.

איתי – בעיטה חופשית של רובן ראיוס מאיזה 30 מטר.

שאלה 7 – מה הגול הכי מטורף שראית מהבית (או מקום אחר)

איתי – הטיל של ז'וטאוטאס נגד מנצ'סטר יונייטד. ברור.

אהוד – בלי ספק השער של ז'וטאוטאס מול מנצ'סטר יונייטד. בכלל כל המשחק הזה, הניצחון בהפרש הזה, הוא הזייה אחת גדולה. ראיתי אותו בסנדוויצ'יה מחוץ לבסיס ששירתי בו בזמנו.

מתן – ראדו גינסארי, דרבי בליגה 1-0.
הייתי בצבא וראיתי את המשחק עם אוהד מכבי חיפה. קיבלתי מכות על כל הצרחות בבסיס אחרי הגול.

אלון – ג'ובני רוסו כמובן בדקה 94 נגד ביתר ירושלים מקפיץ בצורה גאונית מעל איציק קורנפיין

ועכשיו נעבור לשעשועון…

מה הייתם מעדיפים?

אשמח שתשתפו מה אתם הייתם בוחרים.
ניפגש בחלק הבא – מי אתם בכלל? גרסת התל אביביות