ז'איר אמאדור מעביר כדור חד מאגף שמאל עד למאור קנדיל המגן הימני, שעוצר ומגביה באומנות לראש של איתי שכטר ו-3-0. שכטר רץ לחגוג עם איביץ', אני קופץ על הספה עם תחתונים ושלט ביד. זו תמונת האליפות בשגרת קורונה.
הנתונים ידועים לכולם. דומיננטיות בלתי נתפסת, 3 דקות פיגור לאורך כל העונה, שוער שיכול לסיים תואר באוניברסיטה הפתוחה במהלך משחקים, שיאי תוצאות בדרבים ויכולת יוצאת דופן לשים משברים בצד וללכת להשיג עוד 3 נקודות. האופי של המועדון הזה, בניגוד גמור לעשור הקודם, הוא סימן ההיכר של 8 השנים האחרונות. פייר פליי פיננסי? לא צריך רכש. הדחה מוקדמת מאירופה? נתרכז בליגה. פציעות מתארכות? נביא שחקנים מהנוער. מלך השערים ושחקן העונה שעברה לא פוגעים? נחליף אותם ולא תזכרו שהם שיחקו בקבוצה. שערוריית מין עם קטינות? נענה במגרש. כל אחד מהנושאים האלו יכל בקלות לדרדר מועדון, אבל לא את מכבי של מיץ' ובטח לא את מכבי של איביץ'.
למתבונן מהצד, האליפות הזאת, במיוחד לאחר האליפות הלא נורמאלית של השנה שעברה, יכולה להראות כמו עוד אליפות. אליפות "יעילה", אליפות "לא מבריקה", אליפות "אפורה" או כל ביטוי אחר שלעיתים אנשים מנסים להדביק לאליפויות של אחרים. אבל אם תשאלו אותי, זו אליפות מרגשת מאוד. בגלל שסוף סוף מכבי חיפה היתה במאבק, בגלל שמוביל אותה שחקן כמו דן גלזר, בגלל שהשוער שלנו ברזילאי ועושה עכשיו צבא, בגלל שגולסה היה בריא רוב השנה, בגלל ה"והנה 4-3, הנה 4-3", בגלל הקאמבק הבלתי נתפס של איתן טיבי, בגלל שכולם חיכו לאיביץ' בפינה ויש לו יותר אליפויות מהפסדים, בגלל סאבוריט שצריך לתת לו כבר תעודת תושב, בגלל ג'ראלדש שהגיע והשכיח לגמרי את דסה, בגלל ז'איר ש"לא רוצה להיות פה" כבר שנה, בגלל הפריצה של אילון אלמוג, בגלל מיץ' שבזמן שהוא בהסגר וחוטף הפסדים בבורסה מסתובב בבית עם חולצות של מכבי, בגלל ריקן שאני כבר לא צריך להגן עליו ברשתות החברתיות, בגלל שיא מנויים, בגלל בלומפילד החדש, עם או בלי גג.
צריך להודות. אין ספק. לצד האליפות המרגשת, לאוהד שומר החוק שלא הולך לריב עם פרשים ברחובות העיר, מדובר בתחושה מוזרה. הקורונה הובילה אותנו למצבים יוצאי דופן – ריחוק חברתי, עטיית מסכות, עוצר טיסות והיעדרות מבלומפילד. וכך, אחרי שהתרגלנו להתכונן למשחקים בדרך למגרש, להפיג את המתח בצעקות ובשירה ולחגוג שערים עם חבורת זרים, פתאום אתה חוגג שערים בבית לבוש בחולצת משחק, צעיף ותחתונים, משתדל לא להעיר את יושבי הבית.
בדברי הימים זו תיזכר כאליפות הקורונה. אליפות שהושגה כשהקהל בבית והמניעים לחזרת הליגה לא היו רק מקצועיים. אבל לאוהדי הכדורגל הישראלי האליפות הזאת תזכיר את העוצמה של המועדון הזה. שידע לחזור מהפגרה בדיוק כפי שיצא אליה. שככל שהתרבו סימני השאלה, כך הוא התעצם, שבפעם החמישית בשמונה השנים האחרונות זוכה באליפות ומבט על הסגל המורחב שלו ושלל השחקנים הצהובים האחרים בשתי הליגות הבכירות מראה שיש אופק ורוד מאוד לקבוצה הזאת. אותי זה מרגש. מאוד מרגש.
