השנה 2020, ובגוגל מחפשים על מייקל ג'ורדן יותר מאשר על לברון ג'יימס.
טוב, זאת לא בדיוק השוואה הוגנת. ג'יימס, כמעט כמו כל ספורטאי בעולם כרגע, מושבת. ג'ורדן, שלא בדיוק צריך בוסט פרסומי קיבל אותו בכל זאת: בגלל שאין נ.ב.א (וספורט בכלל לעקוב אחריו), אי.אס.פי.אן נכנעה (או שהייתה עושה את זה בכל מקרה) והקדימה את השידור של 'הריקוד האחרון', סדרה בת 10 פרקים על העונה האחרונה של שושלת הבולס. היא הייתה אמורה לעלות לאוויר לקראת סדרת הגמר של 2020, אבל אתם יודעים – שפעת (ועוד נדבר על שפעת אחרת עוד מעט), עטלפים, וירוסים, בידודים. סדרת גמר לא תהיה. סדרה בטלוויזיה? כן (עולה באפריל 20 בנטפליקס).
האגדה של ג'ורדן חיה ובועטת לא רק בגלל הסדרה – הוא פשוט נמצא בלב העניינים. מותג הנעליים שלו שולט בתחום, והוא במקרה גם בעלים של קבוצת נ.ב.א לא מוצלחת במיוחד. וגם אם כל זה לא היה – ג'ורדן היה אולי הבן אדם המפורסם בעולם באיזשהו שלב לפני 25-30 שנה. תהילת עולם יכולה לחלוף, אבל לא כזו.
ומה עיצב את ג'ורדן לכזו אגדה, שכל הזדמנות להיזכר (ולהציץ בדברים שאולי לא נחשפו בעבר) ברגעי השיא שלה קוסמים לכל כך הרבה? הנה כמה אופציות:
"לפני זה הייתי מייק. פתאום אני קולע את הזריקה הזו והפכתי למייקל"
בצפ' קרוליינה גרסת 1981-82, עונת הפרשמן של ג'ורדן במכללות, היה כוכב אחד: ג'יימס וורת'י. בחירת דראפט מס' 1 של הלייקרס כמה חודשים אח"כ, זוכה פרס השחקן המצטיין של פיינל פור 1982. הקלע מס' 2 באותה קבוצה היה… סם פרקינס, שהפסיד לג'ורדן בשתי סדרות גמר (1991 עם הלייקרס ו-1996 עם סיאטל), ונבחר מקום אחד אחרי ג'ורדן בדראפט המפורסם של 1984. בחצי הגמר של טורניר המכללות צפ' קרוליינה ניצחה את יוסטון עם קלייד דרקסלר (שהפסיד לג'ורדן בגמר 1992) ואחד האקים אולאג'ואן שנבחר ראשון בדראפט 84. ג'ורדן היה טוב עם 18 נקודות. פרקינס הוביל את הטאר הילס עם 25.
ובגמר? ג'ורג'טאון של פטריק יואינג, שהודח 5 פעמים מהפלייאוף במדי הניקס מול ג'ורדן. גם בגמר הזה הוא היה בצד המפסיד. וורת'י כיכב עם 28 נקודות, אבל מה שזוכרים עד היום זה הרגע שבו "נולד" מייקל ג'ורדן, עם זריקה כשנותרו 16 שניות על השעון שניצחה את המשחק 62-63. ג'ורדן נשאר עוד שנתיים אחרי זה במכללות; היה פעמיים אול-אמריקן (מעין חמישיית העונה) וגם שחקן השנה במכללות. הוא לא היה nobody לפני הזריקה, אבל הכל השתנה אחריה.
"אני חושב שזה היה אלוהים מחופש למייקל ג'ורדן" (לארי בירד)
כשהסדרה תעלה בנטפליקס בארץ, זה יהיה אפריל 20, במקרה 34 שנה אחרי משחק 63 הנקודות של ג'ורדן בפלייאוף מול הבוסטון סלטיקס. אין המון מיתולוגיה סביב המשחק מלבד השיא כי הבולס לא ניצחו. זה היה בהפסד במשחק מס' 2 בדרך לסוויפ של הסלטיקס (זכו באליפות באותה העונה, האחרונה בעידן לארי בירד). ועדיין, לא שג'ורדן לא היה מרשים עד אותו רגע, אבל זה היה משהו אחר, ועדיין שיא נקודות במשחק פלייאוף.
עונת 1985-86 זכורה גם בגלל שג'ורדן החמיץ את רובה (שיחק רק 18 משחקים בעונה הרגילה), אבל החלים בזמן לפלייאוף. זו הייתה הפציעה הרצינית האחרונה שלו כשחקן הבולס, ואח"כ, אם לא מחשיבים את העונה בה חזר מפרישה, החמיץ רק 7 משחקים. בעונת 1986-87 ג'ורדן החל את רצף "מלך הסלים" שלו עם 37.1 נקודות למשחק, השחקן השני (אחרי וילט צ'מברליין) והאחרון עם יותר מ-3000 נקודות בעונה אחת. גם אותה עונה הסתיימה בהדחה בסיבוב הראשון של הפלייאוף ב-3 משחקים מול… בירד והסלטיקס.
"זו אפילו לא הייתה אחת מהזריקות היצירתיות הכי טובות שלי"
את עונת 1990-91 הבולס סיימו עם המאזן הטוב במזרח, מה שסוף סוף נתן להם יתרון ביתיות למקרה שייפגשו עם הקיר הבלתי עביר של שלוש השנים הקודמות: דטרויט "באד בויז" פיסטונס. בסוף לא היה באמת צריך את הביתיות הזו, כי הבולס היו טובים מדי. שיקגו ניצחה את הסדרה מול דטרויט בסוויפ משפיל של 4 משחקים, וזכורה היום בעיקר בצעדה של שחקני הפיסטונס לחדר ההלבשה כשבראשם אייזיאה תומאס וביל ליימביר, בלי ללחוץ ידיים בסיום המשחק הרביעי.
ג'ורדן, שזכה ב-MVP השני שלו באותה עונה, הגיע סוף סוף לגמר הנ.ב.א הראשון שלו מול מג'יק ג'ונסון (שהודיע על פרישה כמה חודשים אח"כ) והלוס אנג'לס לייקרס. הלייקרס הפתיעו את הבולס במשחק הראשון, אבל משם זה היה חד צדדי והסתיים בניצחון 1-4 לבולס ואליפות ראשונה. הרגע הכי זכור מהגמר? משחק מס' 2, ג'ורדן מקבל את הכדור באיזור קו העונשין והולך לכיוון הסל, שם עומד סם פרקינס מיודענו. ג'ורדן תכנן בהתחלה להטביע אבל הבין שזה לא יקרה, אז באוויר הוא החליף ידיים. היו לג'ורדן סלים עם דרגת קושי גבוהה יותר, אבל אולי בגלל המעמד, הסל הזה זכה למקום משלו בהיכל התהילה.
"זה הרגיש לי כמו זריקת עונשין האמת"
קצת קונטקסט. בעונת 1991-92, עונת ה-MVP השלישי של ג'ורדן בה גם זכה בפעם השישית ברציפות במלך הסלים של הליגה (30.1 נקודות למשחק), הוא זרק 1.3 פעמים לשלוש במשחק וקלע ב-27%. אכן, ימים שונים. בפלייאוף של אותה עונה, עד משחק מס' 1 בסדרת הגמר, ג'ורדן זרק אפילו פחות (אחת למשחק). זה היה פלייאוף שהתחיל נוח (מול מיאמי בסוויפ של 3 משחקים), והמשיך הרבה יותר קשה: סדרת 7 משחקים אפית (ולא האחרונה) מול הניקס ועוד 6 משחקים מול קליבלנד המעולה של מרק פרייס, לארי נאנס ובראד דוהרטי.
בגמר חיכו להם הפורטלנד טרייל בלייזרס, הקבוצה הטובה במערב ששנתיים קודם לכן הפסידה לפיסטונס בגמר. קבוצה עמוקה, מנוסה, כישרונית, עם קלייד דרקסלר בראש. משחק מס' 1 בשיקגו הסתיים בניצחון בהפרש של 33 נקודות לטובת הבולס, אבל זה לא היה הדבר המדהים בו. ג'ורדן, שסיים עם 39 נקודות (קלע בממוצע 35.8 בסדרה), צלף 6 שלשות במחצית הראשונה של המשחק. בשאר הסדרה הוא קלע עוד 6 שלשות ב-5 משחקים. מה שזוכרים יותר מהשלשות זו משיכת הכתפיים שכל כמה שנים מקבלת פרשנות אחרת.
"לזכות ב-3 אליפויות רצופות זה משהו שמג'יק, בירד ואייזיאה לא הצליחו לעשות"
הגרסה הכי אייקונית של ג'ורדן היא זו שבין 95 ל-98, של הת'ריפיט השני, של אחרי הקאמבק הראשון. הגרסה הכי מעוטרת אישית היא זו של עונת 1987-88, של ה-MVP הראשון והעונה בה ג'ורדן זכה בשחקן ההגנה של השנה. אבל לדעתי הגרסה הכי טובה ושלמה שלו הייתה בעונת 1992-93, העונה האחרונה לפני הפרישה הראשונה, ואני די בטוח שלא ראיתי מישהו נותן פלייאוף כל כך טוב כמו פלייאוף 93' של ג'ורדן.
פלייאוף שהתחיל בשני סוויפים מול אטלנטה וקליבלנד, והמשיך לשתי סדרות ענקיות: גמר המזרח מול הניקס (בלי יתרון ביתיות), בו ג'ורדן והבולס חזרו מפיגור שני משחקים, וסדרת הגמר מול פיניקס (גם בלי יתרון ביתיות) וצ'ארלס בארקלי, שהלכה ל-6 משחקים והסתיימה בסל הניצחון של ג'ון פקסון (והחסימה של הוראס גרנט). ג'ורדן קלע 35.1 נקודות למשחק ב-19 משחקי פלייאוף, ו-41 נקודות למשחק בסדרת הגמר, כולל 55 נקודות במשחק מס' 4. אבל המשחק הכי גדול שלו באותו פלייאוף היה בסדרה מול הניקס, עם 54 נקודות במשחק מס' 4 שהשווה את הסדרה ל2-2, בדרך ל-2-4. ג'ורדן הפך לשחקן הראשון עם בק-טו-בק-טו-בק MVP של סדרת הגמר, והוביל את הבולס לת'ריפיט הראשון מאז בוסטון של שנות ה-60.
"נראה לי הוא שכח איך לשחק מולי"
הייתה הרבה חלודה ב-27 משחקים (כולל פלייאוף) של הקאמבק של ג'ורדן בעונת 1994-95. מה זוכרים ממנה בעיקר? את המשחק הראשון מול אינדיאנה והמון המון החטאות, את הגופיה מס' 45 ואת ההפסד ב-6 משחקים לאורלנדו מג'יק, "הדבר הבא" במזרח ובליגה, סדרת הפלייאוף הראשונה שג'ורדן הפסיד מאז 1990.
אבל היו גם רגעים חיוביים, שהראו שלמרות שנה וחצי מחוץ למשחק, ג'ורדן, עם כל החלודה, הוא ג'ורדן. במשחק הרביעי לקאמבק הוא קלע סל ניצחון מול אטלנטה, כשהשדרים צועקים "HE DID IT AGAIN, HE IS NOW BACK!"
שלושה ימים אח"כ בא המפגש הראשון מול הניקס, במדיסון סקוור גארדן. פיל ג'קסון ביקש מג'ורדן לקחת את המשחק עליו. הוא עשה את זה, וקלע 55 נקודות, עם כל החלודה שהצטברה. את המשחק הוא סיים באסיסט לביל וונינגטון, אחד מוועדת הגבוהים שהבולס תמיד החזיקו כדי להרביץ לסנטרים קצת יותר מוכשרים ברחבי הליגה, שניצח את המשחק 111-113. אחרי המשחק אמר ג'ורדן על ג'ון סטארקס, שחקן שאכל ממנו לא מעט מרורים לאורך השנים (אבל גם אמר על ג'ורדן שהוא הוציא ממנו את המיטב שבו), שהוא שכח איך משחקים מולו.
"כל מה שעשינו היה להרגיז אותו" (פני הארדוואי)
אורלנדו שהדיחה את ג'ורדן והבולס ב-1995 לא הייתה קבוצה צנועה. זו הייתה קבוצה סופר מוכשרת (שאקיל ופני) ושחצנית. ניק אנדרסון, יליד שיקגו ובגרסה של לפני החטאות העונשין מול יוסטון בגמר, אמר אחרי משחק מס' 1 באותה סדרה מול הבולס שג'ורדן "לא נראה כמו מייקל ג'ורדן הישן" ו"מס' 45 לא מתפוצץ כמו מס' 23." ג'ורדן היה צריך קיץ כדי לחזור לעצמו, הבולס היו צריכים לעשות שינויים (בעיקר להביא את דניס רודמן), ומסע הנקמה יצא לדרך.
הבולס סיימו את עונת 1995-96 עם 72 ניצחונות, שיא נ.ב.א שהחזיק 20 שנה. ג'ורדן חזר להיות מלך הסלים וחזר להיות MVP. היה גמר קשוח ולא נעים לעין מול סיאטל, סדרת הגמר היחידה בה ג'ורדן העמיד ממוצא פחות מ-30 נקודות למשחק, הרבה בזכות השמירה של גארי פייטון בשלבים המאוחרים בסדרה. אבל היה גם לפני הגמר – סוויפ על מיאמי, ניצחון ב-5 משחקים על הניקס וגמר מזרח חד צדדי בו ג'ורדן, פיפן ושות' התעללו בשאקיל ופני עם סוויפ שסיים את תור הזהב הראשון והקצרצר של המג'יק, כשג'ורדן קולע 45 (סימבולי משהו?) נקודות במשחק שחתם את הסדרה.
"הוא יעשה כל מה שצריך כדי לנצח, ואם זה כולל לרמות אותך, הוא ירמה אותך. לפעמים אני תוהה כמה חולה הוא היה באמת" (סם סמית', עיתונאי והאיש שכתב את הספר חוקי ג'ורדן)
יש משהו קצת נשכח בעונת 1996-97 של הבולס, אבל היא הייתה מרשימה כמעט באותה מידה כמו הקודמת. עם 69 נצחונות בעונה הרגילה ועם שני הפסדים בלבד בשלוש סדרות פלייאוף בדרך לגמר הנ.ב.א מול היוטה ג'אז, כולם כבר התרגלו לעניין שג'ורדן מעולה (שוב מלך הסלים אבל לא MVP) והבולס השליטים הבלתי מעורערים של הליגה. אבל אז הגיעה לה סדרת הגמר מול יוטה, שהייתה ק-ש-ה.
הרגע שסיים את הסדרה הוא די אפי: משחק מס' 6, ג'ון סטוקטון בא לעזור בדאבל טים על ג'ורדן, אז מייקל מוסר לסטיב קר שקולע את הסל הגדול בקריירה שלו. מה שהופך את הרגע לגדול יותר הוא שג'ורדן ידע שזה מגיע – הוא אומר לקר לפני המהלך להיות מוכן למסירה בגלל שיבוא דאבל טים. אבל זה רגע שג'ורדן חולק עם מישהו. את הניצחון במשחק מס' 5 הוא לא חולק עם אף אחד.
יש המון תיאוריות לגבי משחק השפעת – הרעלת מזון (מכוונת או לא) מפיצה, הנגאובר רציני ביותר או פשוט סתם, הצגה. זה לא משנה. ג'ורדן נראה חולה וכולם דיברו כמה הוא חולה. יותר מההופעה עצמה (38 נקודות ב-44 דקות כדי להחזיר את היתרון בסדרה לבולס), מפורסמת התמונה של מייקל יורד לספסל, נתמך על ידי פיפן.
"אם זו התמונה האחרונה של מייקל ג'ורדן, כמה נהדרת היא" (בוב קוסטאס ששידר את המשחק)
התחושה של סוף ליוותה את הבולס כל הדרך בעונת 1997-98, העונה בה 'הריקוד האחרון' תתמקד. סטיב קר ועוד דיברו על כמה קשה זה, במיוחד בסיטואציה שנוצרה מול ג'רי קראוס וההנהלה, לנסות לזכות באליפות שלישית.
זה באמת היה הסוף של השושלת של הבולס שהיו שותפים לה ג'ורדן, פיפן וג'קסון לכל אורך 6 האליפויות. היא נגמרה בדרך היחידה שהיא הייתה יכולה: בג'ורדן עם ידו על העליונה. משחק מס' 6, יוטה מובילה בנקודה. ג'ורדן חוטף את הכדור מקרל מאלון ויוצאים לפוזשן אחרון. לא צריך שעון 24 כי היו 20 שניות על השעון כשג'ורדן חטף את הכדור, והוביל אותו לאט לאט לכיוון הסל של יוטה. לא היה צריך פסק זמן, כי הוא ידע מה לעשות, וכנראה גם איך זה יגמר. יוטה לא שלחו לבריון ראסל עזרה (אולי זכרו מה קרה שנה קודם), אז ג'ורדן הלך לכיוון הצבע, הביא את הדחיפה ועלה לג'אמפ שוט הכי מפורסם בהיסטוריה של הליגה. היו גם עוד 5.2 שניות אחר כך וזריקה של סטוקטון שלא הייתה רחוקה מלהיכנס, אבל זה לא שינה שום דבר.
ג'ורדן פרש וחזר. יש כאלה שיאמרו שהשנתיים בוושינגטון הכתימו קצת את המורשת הכמעט מושלמת שלו, במיוחד זו של שנות ה-90. אחרים יגידו שהדברים שהוא עשה בגיל כל כך מתקדם אחרי עוד פרישה רק האדירו אותו יותר. לרוב מי שאהדתו לנ.ב.א עוצבה בסוף שנות ה-80 ולאורך ה-90, הסל של ג'ורדן מול יוטה היה הסוף האמיתי לתקופה, ופרק חותם מושלם לאגדה שנדמה שרק מתעצמת ככל שהזמן עובר.
מעולה. תודה.
הספורטאי הגדול בהיסטוריה.
תודה 🙂