לכל אחד יש את השחקן הזה שהולך איתו בתקופה הזאת שהוא מאוהב בספורט. בשבילי זה היה קובי.
אני זוכר ממנו הכל. את הדראפט, את הקרוסאובר הקטלני, את הדאנקים, את הנחישות, את האפרו, את הספרה 8 על הגב. את העונות לבד, בלי שאקיל. את הקליעות מחצי מרחק, את הזכיות האחרונות כשהוא מנהיג לבדו קבוצה בינונית. את הירידה מהמגרש חבוט אחרי שהשאיר כל טיפת זיעה שהייתה לו על הפרקט. את האליפויות. את הדפיקה על החזה שמסמנת לכולם שהוא פה. וקובי מת.
משלושת האיירבולים במשחק הפלייאוף מול יוטה כשהיה ילד על המגרש, דרך הפלייאוף מול סיאטל כששאק יצא בשש עבירות וקובי קלע את כל הנקודות של הלייקרס בהארכה. מהחזרה מפיגור 15 במשחק השביעי מול פורטלנד ועד למשחק השביעי מול בוסטון עם שתי אצבעות שבורות ביד ימין כשהוא לוקח 15 ריבאונדים. כל כך הרבה רגעים שמצביעים על מנהיג.
יכולת טכנית גבוהה יש לעוד הרבה שחקנים ומנהיגות גם קיימת, כמעט בכל עונה. בוסטון הגדולה האחרונה למשל הונהגה ע"י פירס בצורה מעוררת השראה, אבל שילוב של יכולות טכניות הכי גבוהות שיש, מספרים מטורפים, מנהיגות לאורך כל השנים, שהגיעה לשיאה בסדרות הגדולות מול בוסטון, כן, גם בזאת שהפסידו, את זה לא רואים. ולא רואים את התשוקה הזאת או את הנחישות והרצון הזה, לא פעם בכמה שנים ולא פעם בעשור. את זה לא ראינו מאז ג'ורדן ועד הפרישה של קובי.
והזמן. הזמן שהוא שיחק. הזמן שהוא החזיק מעמד ברמות האלה. הוא היה בן 18 כשהגיע לליגה, בן 22 באליפות הראשונה, בן 32 באחרונה, בן 38 בפרישה. תחרותי מההתחלה ועד הסוף. ועכשיו הוא פרש שוב, סופית. משאיר ריקנות בעולם הזה שנקרא כדורסל. אחרון הנפילים. שחקן של קבוצה, שחקן של המשחק.
תודה על כל השנים המדהימות שסיפקת לנו. על כל ההיי לייטס מכל הסוגים. על כל ההטבעות והשלשות. על הטראש טוק. על איך שהרמת את חברי הקבוצה שלך כשהיה צריך לנצח עוד פעם. על קריירה בלתי נשכחת. על מאמץ עילאי ואימונים מפרכים רק כדי להיות הטוב מכולם בכל רגע מחדש. בעיני כבר שנים אתה הטוב מכולם.
אגדת כדורסל בזהב וסגול.
