אחד הערכים הגדולים בספורט בכלל ובספורט אישי כמו ג'ודו בפרט, הוא שמירה על כבוד הספורטאי היריב. בין אם תוך כדי קרב, בין אם בחוקים מסוימים ובין אם בקידה ולחיצת יד בתחילת ובסוף כל קרב.

מארגני התחרות הגדולה באבו דאבי, ניסו לעשות הכל כדי להשפיל את כבודם של הספורטאים הישראלים. גם איגוד הג'ודו העולמי נעתר להם. ובכל זאת, המשלחת מישראל יוצאת משם בראש מורם.

ראשית על עצם ההשתתפות. אם התחרות הזו הייתה נערכת לפני 30, 40 שנה, מיד לאחר מלחמת יום כיפור או לבנון, אין סיכוי שספורטאי ישראלי היה נכנס לשם ויוצא בשלום. הכוח הפוליטי של מעצמות הנפט אז היה חזק בהרבה והעובדה כי היום, ולא בפעם הראשונה, נכנסים לשם ישראלים, זו התקדמות. נכון, ללא דגל או המנון רשמי, אבל כולם ידעו שהם ישראלים וטל פליקר הגדיל לעשות ובבחינת רק שפתיו נעות וקולו לא יישמע, שר את התקווה על הפודיום ולא קרה לו כלום. גם מארגני התחרות הבינו כי אסור שיקרה למשלחת משהו וקיבלו אותם, על פי עדותם, בצורה יוצאת מן הכלל וכמובן תחת אבטחה כבדה עד מאד.

נכון, עצם הדרישה של המארגנים להעלים מהמשלחת כל סממן ישראלי, היא חוצפה. איגוד הג'ודו העולמי היה צריך לזרוק אותם מכל המדרגות ולהבהיר כי אין עירוב פוליטיקה בספורט. לאור תקדימי העבר, מובן למה האיגוד נכנע, אבל זו רק שאלה של זמן עד שבפעם הבאה יעמדו ספורטאים ישראלים עם דגל והמנון במדינה ערבית או שלא ייערכו תחרויות במדינות כאלו יותר.

וכאשר המשלחת יוצאת מהתחרות עם חמש מדליות, עם דור עתיד חדש לספורט ההישגי המוביל בישראל ועם סיקור תקשורתי שכזה, זה ניצחון מכל הבחינות וגאווה ישראלית גדולה. ומי שניסה לעשות לישראל אבו עלי, קיבל חזרה איפון. חמש פעמים.

לכן בדיעבד, כל הקריאות להחרים את התחרות, לא להגיע בלי דגל והמנון וכו', היו מיותרות לחלוטין. כמו בהרבה נושאים אחרים, לפעמים כדאי להיות חכם ולא להיות צודק. דווקא ההופעה ללא דגל הפעם, הביאה לישראל כבוד הרבה יותר גדול מאשר אם היינו מחרימים את התחרות. גם סירוב הג'ודוקאים הערבים ללחוץ את ידי הישראלים, היה לכבודנו ולא לכבודם. אנחנו הרווחנו לא רק מדליות וכבוד, אלא גם דור חדש של ספורטאים בענף המובחר בארץ מבחינת הישגים ותקוות גדולות לעתיד.