תנו להרצוג לנצח

הייתי שם, באיצטדיון רמת גן, ב-27 לאוקטובר 2001. לילה סתווי נפל על האיצטדיון שהיה מפוצץ יותר מאי פעם. אני, עומד עם עוד שלושה חברים ביציעי 18-19 הבלתי אפשריים, לא ראיתי כלום גם עם טלסקופ.

זה היה הצ’אנס האחרון של “תור הזהב” הישראלי: חיים רביבו, אייל ברקוביץ’, טל בנין והחבורה ידעו שעוד שנתיים הם כבר לא יהיו שם. נבחרת ישראל, בהנהגתו של ריצ’רד נילסן, עלתה לקרב לחיים ולמוות מול האוסטרים. האוסטרים הארורים. שנתיים אחרי אותו 0:5 מפורסם, שוב אוטו באריץ’ – “עוכר ישראל” של הדור שלנו – מפריד בין נבחרת הכחול-לבן להישג היסטורי – ניצחון, וישראל מעפילה להצלבה – שני משחקים על הכרטיס למונדיאל 2002 ביפן ודרום קוריאה.

והפנדל של שמעון גרשון, והפנדל שלא נשרק על נמני, הלחץ – ואז הקריסה המנטלית. הבעיטה החופשית של הרצוג תפסה אותי חסר נשימה. לא הייתי בנוי לזה. המתח עמד באוויר, כמה דקות כבר התחילו להדליק זיקוקים ביציע. את הבעיטה לא ראיתי. רק את הדממה קורעת הלב בשנייה שאחרי. איצטדיון שלם תפס את הראש. גם אני. יצאתי מר”ג בדמעות, ובמשך כמעט 17 שנה לא הייתי במשחק של נבחרת ישראל. עד כדי כך הטראומה צרבה אותי.

בוא נודה בזה: אצל כל מי שחווה, בין אם באיצטדיון ובין אם בבית, את ליל הסתיו ההוא של סוף 2001, קצת נצבט הלב למשמע הידיעה על מינוי אותו אנדי הרצוג למאמן הנבחרת. הבדיחות כבר כתבו את עצמן; כמו למנות את ארדואן לראש ממשלת ישראל, כמו למנות את מראדונה ליו”ר אל-סם, אתם יודעים. אבל הרבה מעבר לבדיחות של אותו רגע, עושה רושם שהמינוי הזה לא עבר חלק בגרון של תקשורת הספורט הישראלית. הרצוג האומלל לא קיבל אפילו דקה אחת של חסד, לפני שנחת בארץ. באולפני הלילה, פרשן מכובד קרא לו “מובטל שקיבל ג’וב”, וטען שמי שמינה אותו “גנב את נבחרת ישראל”.



ונשאלת השאלה – למה? מה באנדי הרצוג מוציא כאלה אמוציות מהפרשנים והעיתונאים הישראליים? למה דרך המינוי שלו, שהיתה יותר מקצועית משל קודמיו, מרגיזה אותם הרבה יותר מהדרך שבה מונו אלי גוטמן או אלישע לוי? והאמת העצובה ברורה: החברה הישראלית לא מתה על זרים. לא משנה אם הם פועלי בניין מתאילנד או קשרים אחוריים מספרד. אצלנו, כמו בכל חברה אנושית, תמיד יהיו את הקולות שיחשדו במהגרים – מה האינטרס שלהם? למה הם באו דווקא לכאן? ומה הם יעשו למקומות העבודה “שלנו”? (גם אם אלה מקצועות שהישראלים לא רוצים לעבוד בהם – שוטפי כלים, טייחים, מאמן נבחרת ישראל).

“שלנו”. נדמה לי שבתוך המילה הזאת מתחבא כל הדיון סביב זרים בספורט הישראלי – זה קורה באשר לכמות הזרים בליגת הכדורסל, במאמנים הזרים שנכנסו לכדורגל הישראלי לפני כמה שנים או בשאלה מי יהיה מאמן נבחרת ישראל. הזר הוא תמיד גורם מאיים, מישהו שבא מבחוץ ומערער את הסדר הקיים – שהיה בו נוח לכולנו. גם אם הכדורגל הישראלי היה מחורבן, הבעיות שלו שירתו הרבה מאוד גורמים: העסקנים הביאו את הכסף הביתה, מאמנים בינוניים שמרו על הג’וב שלהם ועיתונאי הספורט? הם הרוויחו את הסיפורים. כי זה היתרון האמיתי של המאמנים הישראליים, וזו הסיבה שרצוי שב”חלון הראווה של הכדורגל הישראלי” יהיה “אחד משלנו”: כדי שיהיה מי שידליף, מי שייתן את הסיפור הטוב, מי שיזדקק לך, העיתונאי, ביחסי תן וקח מאוד ברורים.

נבחרת ישראל, המנהל הטכני של ההתאחדות לכדורגל, וילי רוטנשטיינר
קרדיט לדף הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל בישראל

לזרים זה פחות מזיז. ג’ורדי קרויף לא היה שנוא בגלל יכולותיו כאיש כדורגל, אלא בגלל שהעז להציב חומה סינית ברורה בין התקשורת לבין הקבוצה שלו. הם לא קוראים את העיתונים, הם לא יושבים בבתי הקפה, הם לא “משחקים את המשחק”. הם פשוט באים לעבוד ורוצים להימדד על התוצאות שלהם. ולכן, כל זר תמיד יתחיל מעמדת נחיתות. יצטרך להוכיח את עצמו הרבה יותר מישראלי באותו התפקיד. לכן בכל מעידה, ולו הקטנה ביותר, של המאמן הזר – מיד יישלפו הציפורניים והסכינים באולפנים, ללא טיפת אורך רוח.

ומול זה, יש גם את התפיסה הדטרמיניסטית: הכדורגל הישראלי לא יכול להשתקם, הם אומרים לי. צריך להרוס ולבנות הכל, והרצוג לבדו לא יפתור את כל הבעיות. זה, כמובן, נכון. אבל נבחרת ישראל יכולה לפתוח את השער לכל הפתרונות המערכתיים. היא יכולה לחבר את הציבור מחדש – קודם כל לנבחרת, ואח”כ גם לכדורגל בכללותו. אין מדינה שהתקדמה בשנים האחרונות בכדורגל ללא עזרה מבחוץ. וגם אנחנו מאוד זקוקים לאחת.



אז האם אנדי הרצוג הוא פפ גווארדיולה הבא? סביר להניח שלא. יכול מאוד להיות שגם הוא לא יצליח להוביל את נבחרת ישראל לטורניר גדול, כמו עשרות קודמיו בתפקיד. אבל נדמה לי שהחובה של כולנו היא להמשיך לנסות. ובעיקר להפנים שאין לנו מונופול על החוכמה, או על הכישרון. ולתת צ’אנס למאמן שאולי לא מגיע עם רקורד מרשים (וכי איזה מאמן עם רקורד ירצה לבוא דווקא לישראל?) – אבל רעב להצלחה, ומגיע עם המון רצון טוב.

אז בהצלחה, אנדי. מי ייתן ואת החור שפערת לי בלב לפני 17 שנה, דווקא אתה תצליח לאחות.

אנדי הרצוג
קרדיט לדף הפייסבוק ” ההתאחדות לכדורגל בישראל – The Israel Football Association”
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!