תמיד מנהיג – ראול חוגג 40

// מאת נתיב כפרי

ראול גונזלס בלאנקו. מאיפה להתחיל לדבר על שחקן שהפך למיתוס בריאל? צריך לעשות זאת בחרדת קודש. כשאני מתחיל את הכתבה הזו אני מפחד להזיז אפילו גרגר אבק בפסיפס שיצר ראול במרקם של המועדון המצליח ביותר באירופה. בתוך עולם של השחקנים הכי טובים היה ראול תמיד צעד אחד לפני כולם. כשמישהו שבר שיא, היה זה ראול הצעיר ממנו לשבור אותו בחזרה. כשמישהו אמר "זה בלתי אפשרי" ראול סימן לו לשתוק ועמד מאחורי המילה שלו. כשהיה חור במרכז המגרש ראול היה הראשון לרדת מההתקפה ולבוא לקבל כדור, להנהיג. כשמגן היה חסר אונים על הקו, לא משנה באיזה צד, היה הקפטן רץ לעזור לו ותמיד חוטף את הכדור.

ראול
Credit to "Raúl González Blanco" Facebook page

ראול לא היה השחקן הכי חזק טכנית. הייתה לו טכניקה סבירה ויש יגידו אף בינונית, אבל הוא עשה הכל כדי לחלץ את הכדור ובטכניקת הבעיטה לא היה חלוץ אחד שדמה לו. לא, הוא לא היה החלוץ הגדול בדורו, אבל כשהוא כיוון את הכדור הוא עשה זאת בתשוקה, והכדור היה נענה לו. קריאת המשחק שלו הייתה ייחודית. אף אחד על המגרש, גם לא זידאן, לא היה קורא את מה שקורה על המגרש ברמה שראול היה עושה זאת. כמה פעמים עקבתי אחריו מתחיל מהלך בשליש הראשון של המגרש, לא רחוק מקסיאס, רץ לאט, נע הצידה, והצופה לא מבין מה ראול עושה. ראול יורד אל האגף, עושה תנועה, מטעה ומוסר את הכדור לשחקן קו. הוא פשוט יודע לאן המשחק נע, הוא קורא את הזרימה, הוא גם היה יודע שהכדור עומד לצאת החוצה, הרבה לפני שהוא מגיע למטרה הסופית.

בהתקפה אחרת, ראול מוחה כפיים על כדור אבוד. מרים יריב שנופל. ראול יורד לגליץ', אבל תמיד שומר על הרגליים. הוא שוב יורד למרכז המגרש, מוסר את הכדור מדוד לרוברטו קרלוס ומתחיל לרוץ. לאן הוא רץ? פתאום הוא עוצר, הוא רואה את מוריינטס או רונלאדו נזאריו רצים אל הכדור, ופתאום הוא מגביר קצב. אף אחד לא מבין מדוע, רק ראול יודע. והנה הכדור בקורה, ומי מגיע לכדור החוזר אם לא המלך של מדריד? אני זוכר במשחק במונדיאל 2002 נגד דרום אפריקה, בדקה ה-53 ספרד ספגה את השוויון. 3 דקות אחר כך ראול רץ לכיוון השוער. הכדור אוטוטו בידיים שלו, אבל ראול לא מפסיק לרוץ. והשוער פתאום מהסס. ראול תמיד היה נוגע בשוער, מסתכל בו במבט של טרובדור, "אני כאן, חבוב, ממתין לך בסיבוב. ואני עוד אחזור". ובאותו רגע הכדור קצת נשמט מידו של השוער, וראול ניגש, משך את הכדור בביטחון רב, הוא יודע שהכדור שלו והוא יישמע לו, והוא מושך אותו, גונב אותו ומגלגל אותו פנימה. וכמובן, מנצח את המשחק ומעלה את ספרד לשלב הבא מראש הבית. אף חלוץ בעולם לא היה חושב לרוץ אל השוער. ראול פשוט היה ערמומי יותר מכולם.

והיום הכל בכדורגל הפך להיות קשור בסטטיסטיקה: מודדים מסירות, ריצה, בעיטות, בישולים. איזור חם, קר, פושר… מודדים הכל במספרים. שאל פעם פרשן אחד נבון: "אם אני בלם ואני מוסר לשוער והוא מחזיר לי, גם כאן מודדים אחוז מסירות מדויקות?" האנלוגיה הזו מציגה את העיקרון שלא הכל בכדורגל נמדד בסטטיסטיקה. למשל קריאת משחק. או תשוקה, או לב. או מוכנות לעשות יותר. בגיל 33 היה ראול במדי שאלקה אחד השחקנים המבוגרים על המגרש. אבל במשחק נוקאאוט בליגת האלופות הוא רץ יותר מרחק מכל שחקן אחר, וכולם היו צעירים ממנו. עבורו להיות ספורטאי זה לא המלצה, זה דרישה. בשבילו כדורגל זה מקצוע. בגלל זה הוא שיחק למעלה מאלף משחקים וכבש מעל 400 שערים, אך מעולם לא חטף כרטיס אדום.

ראול
Credit to "Raúl González Blanco" Facebook page

במדי הנבחרת, ראול עשה את מה שהוא ידע לעשות הכי טוב, וכבר ב-2002 עבר את היירו והפך למלך שעריה בכל הזמנים. אבל ה"לה רוחה" היא חרב פיפיות בקריירה של גדול החלוצים הספרדים. זאת משום שהוא לא זכה בשום דבר עם הנבחרת שהיה מלך שעריה ההיסטורי. הוא לא מחה, על אף שהיה צריך לשחק לכל הפחות ביורו 2008. נכון, בתקופה שהחלו דיבורים על אי הזמנתו לנבחרת היה ראול ביכולת לא מספיק טובה, אבל דווקא לקראת היורו הוא היה בכושר הטוב בקריירה. בעונת 2007/08 ראול הוביל את ריאל לאליפות אדירה עם 18 שערי ליגה. בדיוק אותו מספר כמו דוד וייה, שלא זכה באותה עונה בכלום. רק דני גוויזה, בעונת שיא חד פעמית, היה הספרדי שעבר אותו בטבלת הפיצ'יצ'י באותה עונה, אבל המנהיגות של ראול, שהיה קפטן הנבחרת אחרי מונדיאל 2002 והערך המוסף שלו למשחק הם הרבה יותר משערים או בישולים, כנ"ל ערך הסטטיסטיקה שאיננה חזות הכל.

אז מי היו החלוצים שהזמינו לנבחרת ספרד בטורניר היורו כדי להצדיק את היעדרותו הבולטת מאוד של ראול? לגבי דוד וייה ופרננדו טורס, מוצדק לחלוטין. אלה היו גם החלוצים ששיחקו בטורניר הקודם, והם גם הוכיחו את עצמם במהלך היורו. דני גוויזה? לגיטימי, הוא היה בעונת השיא שלו בקריירה, הספרדי עם הכי הרבה שערים בלה ליגה, ללא ספק צריך להיות מוזמן לנבחרת, אבל מה עשה שם סרחיו גארסיה מסראגוסה? החלוץ שכבש 4 שערי ליגה ו-5 בסך הכל ב-44 הופעות בכל המסגרות? זה מי שצריך להזמין לסגל במקום מלך שערי ספרד בכל הזמנים? הקפטן שאז עמד לחגוג את יום הולדתו ה-31 בסך הכל, והוביל את ריאל מדריד לאליפות משכנעת? אין כל ספק שמדובר בחשבון אישי, כי החלטה מקצועית לא הייתה כאן.

בעונת 2009/10 ראול סבל מפציעות, ואולי במצב רגיל זה היה טבעי לשקול אם להזמינו למונדיאל, אבל ההחלטה לא לזמן אותו לטורניר אחרון בקריירה, ולשים על המשבצת שלו את פדרו הילד ואת החלוץ המוגבל פרננדו יורנטה נראים תמוהים ודורשים זעקה אל השמיים. הניסיון של ראול, מה שהוא יכול לתרום מבחינה חברתית והעובדה שדווקא ויסנטה דל בוסקה שאימן את ראול, מכיר אותו מצוין ושיחק בעצמו בריאל עוד יותר מקשה להבין מדוע לא זימן מאמן הלה רוחה את ראול לגביע העולם 2010 כדי לשבת אפילו בקצה הספסל וליהנות קצת מהחדווה של נבחרת שנכשלה שוב ושוב פעמים כה רבות בעבר, ואז לעלות ל-15 דקות, לקבל סטנדינג אוביישן ומי יודע, לבשל או לכבוש. זהו אולי הכתם היחיד על הקריירה רבת ההישגים של "גדול השחקנים הספרדים בכל הזמנים", כפי שכינה אותו פפ גווארדיולה, ששיחק לצידו של ראול בנבחרת ונגדו במשחקי הקלאסיקו.

ראול גונזלס

ובעיקר משום שנוטים למדוד גדולה של שחקן על ידי זכייה בטורניר גדול בנבחרת. לדוד וייה, שאולי לא היה עובר את ראול בשערים בלה רוחה אילולי הפסיקו לזמן כבר בגיל 29 את מי שהפך לסגנו. ואם יש כתם כזה, הרי הוא יושב קודם כל על ראשם של המאמנים שלא זימנו אותו והתחמקו באלגנטיות. "הכל פתוח, וראול עוד יכול לחזור לשחק בנבחרת", אמרו דל בוסקה וקודמו, אגדת אתלטיקו מדריד לואיס אראגונס המנוח. הם שיקרו, ובסופו של דבר הבלוף התגלה. ראול הפך להיות "פאסה" טרם זמנו, בגיל 33 בלבד, קצת בדומה לעמיתו קסיאס יש לאמר, כשיש לו עוד הרבה מה לתרום. קרוב לוודאי ששיחות עם מוריניו, מאמנה החדש של מדריד, גרמו לו להבין שהוא לא בתכניות המקוריות, ולהפתעת האוהדים ועולם הכדורגל ראול מצא את הדרך החוצה מהבית שליווה אותו 18 שנים.

אז בזמן שהוא הוביל את שאלקה הצנועה לחצי גמר ליגת האלופות, וטבע את שיא השערים במפעל על 71 שערים הוא המשיך לקרוא לריאל "הבית" והבטיח: "כשהרגע הנכון יגיע אני אחזור לריאל מדריד". במשחק ההוקרה שעשו לכבודו בקיץ 2013 בברנבאו הוא אף התלוצץ ואמר: "אני יותר זול מכל שחקן רכש שריאל תביא בקיץ". אבל יש לשלהי הקריירה של ראול תחושה של החמצה ופיספוס, משהו שלא אפיין את מרבית הקריירה המקצוענית שלו. יש תחושה שהאגדה הזו הייתה יכולה להיות מציאות יפה יותר. והתחושה הזו קרוב לוודאי תלווה את כל מי שאהב לראות את אחד החלוצים הגדולים בכל הזמנים, באחת הקריירות היפות ביותר שהיו במועדון כלשהו, רץ על הדשא בברנבאו, מחכה לרגע הנכון להפוך עוד מהלך גאוני לכדור ניצחון ברשת היריב.

ראול הוא הדוגמה והמופת של מנהיג: ספורטאי שנלחם על הדשא, רץ 90 דקות, ותמיד מאמין שאפשר לנצח. תמיד יוציא את הכדור כששחקן יריב נפצע, ולעולם לא יאבד את הראש. תמיד יעריך את הבית בו גדל, לא משנה כמה הוא רחוק. ועכשיו, בגיל 40, מפוקח, מנוסה וחכם אפילו יותר, הוא סוגר מעגל והולך להיות חלק מהצוות הניהולי של ריאל. כמו תמיד, ראול ממשיך להוביל את הדרך ולהנהיג.

ראול גונזלס 2

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח